היוזמה הזו שייכת לאברהם גולן (61), איש עסקים שבילה את ארבעים השנים האחרונות בטיולים מסביב לעולם, ולפני כשנה, בעקבות גיוס בנו לצה"ל, החליט לחזור ארצה - גם במחיר ויתור על הווילה המפוארת במיאמי לטובת בית מעץ בנגב.
היום, שעה שהוא שוקד על כתיבת ספרו האוטוביוגרפי ומגולל על הדפים את שלל זיכרונותיו, הוא חושב על הרגע ההוא, בגיל 18, שבו החליט לעזוב את קיבוץ נעוריו ולצאת לגלות את העולם הגדול, ותוהה האם שיער אז שהגורל יזמן לו סיפור חיים שיכול בקלות לשמש חומר גלם מצוין לסרט הוליוודי.
הילד מהמעברה יוצא לראות עולם
גולן נולד ב-1942 בכורדיסטאן, כשהיה בן שמונה עלה עם הוריו ושלושת אחיו למעברה בפרדס חנה. "עלינו בראשית שנות החמישים", הוא מספר, "ההורים עבדו בחקלאות ואני הסתובבתי יחף בשבילי המעברה. התגוררנו באוהל ברזנט והתנאים היו ממש בלתי נסבלים. כבר אז הבנתי, למרות שהייתי ילד קטן, שכך אני לא יכול להמשיך. רציתי לברוח משם".
הגאולה הגיעה כעבור שנתיים, כשיום אחד ביקר במעברה איש "עליית הנוער", שביקש לעודד את קליטת הילדים בקיבוצים ולהוציאם מהמצוקה החברתית כלכלית שהיתה במקום. גולן התייצב מולו באומץ ועמד על כך שהוא רוצה ללכת לקיבוץ. מבלי להתייעץ או לשאול לרשות הוריו, מצא עצמו הילד הקטן נדחס בטנדר עם חבורת ילדים אחרים, עושה את דרכו למוסד החינוכי "נווה הדסה" שבשרון.
וכשההורים גילו, איך הם הגיבו?
"אמא שלי חזרה מהעבודה ולא מצאה אותי בבית. השכנים סיפרו לה שלקחו אותי למוסד, והיא היתה אכולת דאגה. היא מיהרה להגיע ל'נווה הדסה' ושוכנעה על ידי המנהל שזה המקום הטוב ביותר עבורי. האמת היא, שזה באמת היה גן עדן עלי אדמות במושגים של אותם ימים. היתה לי מיטה משלי עם סדינים ושמיכה, למדתי ועבדתי שם והיו לי המון חברים. כיף אמיתי".
בגיל 15 שובץ גולן כחניך במסגרת חברת הנוער, ונשלח יחד עם חבריו להתחנך בקיבוץ עין השלושה שבנגב המערבי. את שלוש השנים בקיבוץ, עד לגיוסו לנח"ל, הוא זוכר רק לטובה. "השדות החקלאיים, המרחבים האינסופיים, הטרקטורים והחבר'ה הקיבוצניקים צרובים לי היטב בזיכרון", הוא מספר.
בתום שירותו הצבאי, חזר גולן לקיבוץ ונחשף לסיפוריהם של צעירי המקום על נפלאותיו של העולם הגדול. הטרנד של אותם ימים, ראשית שנות השישים, היה טיול ממושך באירופה, והאמיצים שבחבורה אף הרחיקו לכת עד ארצות הברית, שנחשבה ליעד כמעט בלתי מושג, ארץ רחוקה בצדו השני של העולם.
"הסיפורים של בני הקיבוץ על אתרים כאלה ואחרים ברחבי אירופה", נזכר גולן, "הלהיבו אותי מאד. רציתי גם אני לטעום את טעמו של העולם". כדי לממן את הנסיעה הוא ירד למפעלי ים המלח ועבד שם כטרקטוריסט. חצי שנה לאחר שהשתחרר מהצבא, כשבידיו ה"הון" המבוקש, הוא קם ועזב את הקיבוץ, כשבאמתחתו מעט בגדים ו-20 לירות, ועשה באוניה את דרכו למרסיי שבצרפת.
חתונה מספר 1 ומכרה זהב בסיני
את העובדה שהחיים בעולם הגדול הם ממש לא אותו הפיקניק שצייר לעצמו בקיבוץ המרוחק בישראל, גילה גולן רגע אחרי שסיים את הטיול בצרפת. מכר שפגש בטיול הזמין אותו לביתו לארוחות שבת, שיכן אותו בעליית הגג ואף העסיק אותו בעסק המשפחתי שלו, בגיהוץ בגדים. המארח הנדיב אפילו הזהיר אותו מתופעת המכייסים שרבצה על רחובות העיר, והציע לו להפקיד בידיו את הכסף שחסך.
"הייתי אז מאוד תמים", מספר גולן, "ומסרתי לו לפיקדון את כל הכסף שחסכתי, משהו כמו אלפיים דולר. לאחר כמה שבועות הוא בא אלי ועשה לי חשבון על הארוחות שאכלתי אצלו, הארוחות שהוא הזמין אותי, ועל החדרון המעופש שהוא נתן לי לישון בו בעליית הגג שבביתו. הוא חייב אותי בכל הכסף הזה והשאיר אותי חסר כל".
במשך שנה נשאר גולן בפריז, ובעזרת אנשי הקהילה היהודית המקומית מצא עבודה כשומר סף במועדון "הלידו" המפורסם, עד שהרוויח די כסף כדי לחזור לישראל. הוא שב הביתה עם מסקנה ברורה, שכדי להצליח בעולם העסקים צריך לעסוק במשהו ייחודי, והביא איתו מצרפת את להיט עולם הצילום של אותם ימים – מצלמת הפולארויד, שפולטת תמונה בתוך מספר דקות מרגע הצילום.
גולן צייד עצמו במצלמה המהפכנית והדרים לאילת. הוא צילם את התיירים שטיילו בעיר וגבה תשלום עבור התמונות, ובין הצילום לצילום פגש מתנדבת צעירה מז'נבה. ההתאהבות ביניהם הניבה נסיעה משותפת לעיר הולדתה, שם הם נישאו בנישואים אזרחיים והביאו לעולם בן.
לאחר מספר שנים, כששוב היה בדרכו חזרה לישראל, נתקל גולן בספר של חוקר אנגלי אודות מחצבים נדירים המצויים בחצי האי סיני ומשמשים את תעשיית התכשיטים. "התלהבתי מהעניין הזה עוד במהלך ההפלגה", הוא נזכר, "כשהגענו ארצה ושכרנו דירה בבת ים, השארתי את האשה והבן בבית וירדתי לסיני".
זה לא היה קצת חסר אחריות מצדך?
"אני הרפתקן, וגם אם זה כרוך בהזנחת חיי המשפחה. אמרתי לאשתי שאני יורד לחודש וחצי לסיני, ושאם לא אשוב אחרי זה, שתתקשר למשטרה לברר מה עלה בגורלי".
בגורלו של גולן עלה למצוא את המחצבים שחיפש, בעזרתם של בדואים מקומיים שהובילו אותו היישר אל המטרה. בין לבין הוא התחבר גם למשלחת חוקרי מחצבים מהאוניברסיטה העברית, תוך שהוא מתחזה לחוקר שנשלח מטעם אוניברסיטת ז'נבה. לאחר ארבעים יום, הוא שב הביתה עמוס באבני טורקיז, משוכנע שמכרה הזהב שבידיו יביא לו את עסקת חייו. מומחי הבורסה ליהלומים ניפצו לו את האשליה והבהירו שמדובר באבני גיר בלבד, ואן אינן שוות אגורה שחוקה.
גולן לא ויתר. הוא חזר לסיני למשך שנתיים תמימות, תוך ביקורים חוזרים ונשנים אצל משפחתו, והפעם הניבה נסיעתו תוצאות טובות יותר: הוא שב הביתה עם מלאי אבנים טובות, שמאוחר יותר יהוו את הבסיס לעסקי התכשיטנות שהקים.
חתונה מספר 2 ועסקים עם חשוגי
שותפות לא מוצלחת, כהגדרתו, עם גורמים עסקיים בארץ, הובילה את גולן לשוב עם משפחתו ועם מלאי האבנים שמצא לז'נבה. ב-1970, ללא כל הכשרה מיוחדת לכך, הוא פצח בקריירת תכשיטנות, תוך כדי שימוש באבני הטורקיז כחומר גלם לשיבוץ בתכשיטים פרי עיצובו. מדוכן קטן בשוק העירוני של ז'נבה הוא החל מפלס את דרכו לכדי רשת חנויות שנושאת את המותג "תכשיטי גולן", העוסקות גם בסחר בחפצי אמנות סינית.
מה לך ולחפצי אמנות סינית?
"עסקתי בתחום הזה מבלי להבין בו בכלל. הכרתי אספן של דברי אמנות סינית ודרכו נכנסתי לעסק, וזה היה עסק מצוין. עד תחילת שנות השבעים השוויצרים כמעט ולא ידעו על חפצי אמנות סינים. נסעתי למזרח הרחוק וייבאתי פריטים כאלה, כמו בובות של בודהה ופסלים, ועבור השוויצרים זו היתה מהפכה של ממש והעסקים שגשגו".
גם בחייו האישיים של גולן נרשמה מהפכה, כשהתגרש מאשתו הראשונה ופגש צעירה יפהפיה, "מיס פריז" בעברה, שנטשה את בן זוגה, הבנקאי השוויצרי העשיר, לטובת איש העסקים הישראלי.
הנישואין לאשתו השנייה הובילו לשגרת התחככות עם אצולת הממון של אירופה. באותן שנים נפגש גולן עם איל הספנות היווני אריסטוטל אונאסיס ועם המולטי מיליונר הסעודי עדנאן חשוגי, שלימים הפך גם לשותף פעיל בעסקים.
"עם הזמן יצרתי קשרים עסקיים עם חשוגי", מספר גולן, "שהיה גם איש הקשר שלי בבית המלוכה הסעודי. אני זוכר שהעסקה הראשונה שעשינו היתה בהיקף של 850 אלף פרנק שוויצרים, שהם כ-600 אלף דולר בערכים של אותן שנים. על המקום הוא שלף המחאה בסכום הזה ונתן לי אותה. התכשיטים שלי נרכשו עבור אנשי בית המלוכה הסעודי ועבור אילי הנפט בנסיכויות המפרץ".
איך זה שהסעודים הסכימו לנהל עסקים עם ישראלי?
"אני חושב שהם לא ידעו שאני ישראלי. להערכתי, הם הפנימו רק את העובדה שאני יהודי. את זה היה להם קל יותר לבלוע".
שנות השבעים היו שנות שגשוג. כשהוא מצויד בדרכון שוויצרי, פקד גולן את נסיכויות המפרץ, אבו דאבי ודואבאי ומכר שם את מרכולתו בהיקף של מיליוני דולרים. יום אחד, כשהשתתף באירוע של חבר בלוס אנג'לס, התוודע ללהיט התורן בעולם הצילום של אז – מכונת פיתוח תמונות תוך שעה. בארצות הברית חדרה אותה מכונה מהפכנית אט אט לשוק ואילו באירופה טרם שמעו על ההמצאה הגאונית. גולן, שהאמין הפוטנציאל העסקי הטמון באותה מכונת פלא, רכש אחת והציב אותה בחנותו שבמרכז ז'נבה. "המכונה הזו, נזכר גולן, היתה כמו תרנגולת שמטילה ביצי זהב. במקביל לעסקי התכשיטים וחפצי האמנות, המכונה הזו גלגלה מיליוני דולרים".
חתונה מספר 3 ובושם למייקל
כמו כל דבר, גם החיים הטובים עשו את שלהם. בשנת 1979 נפרד גולן מאשתו השנייה, ופגש את מי שלימים הפכה להיות רעייתו השלישית, סטודנטית ממוצא קנדי שהגיעה לז'נבה ללמוד אדריכלות פנים. פתק שהשאירה על חלון מכונית ה"רולס רויס" שלו הוביל לסיפור אהבה שהניב בת משותפת. אחרי כמה שנים נפרדו דרכיהם. "הבנתי שהיא היתה אינטרסנטית ורצתה רק את כספי, לא הייתי בנוי לזה ונפרדנו".
במקביל המשיכו עסקיו של גולן לפרוח. בתחילת שנות השמונים הוא החל קושר קשרים עם אנשי עסקים מאפריקה, במסגרתם ייבא מזמביה חומרי גלם ממכרות היהלומים שם, ומכר אותם ליהלומנים ברחבי העולם, תוך שהוא מגלגל לחשבון הבנק שלו עוד כמה מיליוני דולרים.
אך העיסוק החדש לא ריתק אותו. באחת מגיחותיו העסקיות ללוס אנג'לס הוא נפגש עם מייקל ג'קסון ורקח במוחו רעיון לשווק בושם הנושא את שמו של הזמר המפורסם. ג'קסון קנה את הרעיון והפקיד בידיו את ניהול הפרוייקט. "לא היה לי שום מושג בענייני בשמים", מודה גולן, "אך נראה שהלהבתי אותו ברעיון שלי, וזה היה סיפור הצלחה נהדר. מכרתי מיליוני בקבוקים של הבושם הזה, שהיה הפקה משותפת של גורמים צרפתיים ושוויצרים".
עושה רושם שהצלחת בכל מקום שאליו פנית.
"לאו דווקא. מלחמת המפרץ פגעה קשה בעסקים שלי, שהתבססו לא מעט על השווקים בנסיכויות המפרץ. נאלצתי למכור את עסקי התכשיטים, הצילום וחפצי האמנות הסינית והתחלתי בעסקי ייבוא עניבות ומוצרי טקסטיל מהמזרח הרחוק. מכרתי אותם בשוויץ ובגרמניה וחזרתי לעמוד על הרגליים".
חתונה מספר 4 והחזרה הביתה
במהלך שנות השמונים נכנסה לחייו רעייתו הרביעית, צעירה ממוצא שוויצרי-איטלקי הצעירה ממנו בעשרים שנה. שמה המקורי היה פרנצ'סקה, אך עם גיורה ("גיור אורתודוכסי", מדגיש גולן) הוענק לה השם ימית. השניים נשואים כבר 18 שנה, ואת בנם המשותף אלכסנדר הקפידו לחנך במסגרות ציוניות שונות של הסוכנות היהודית. זו כנראה הסיבה שאיש מהם לא הופתע כשהכריז אלכסנדר על כוונתו להתגייס לשירות מלא בצנחנים. ימית החליטה שהיא הולכת בעקבות בנה, והמשפחה נטשה את דירת החוף היפהפיה במיאמי שבארצות הברית, בה התגוררו בשש השנים האחרונות, לטובת מגורים במושב מסלול. "קיבלנו את ההחלטה בלב שלם", אומר גולן, "חיסלנו את העסקים מעבר לים ובאנו לישראל כדי לפתוח פרק חדש".
לבוא עכשיו לישראל, בתקופה של מיתון ומצב ביטחוני רעוע? נשמע כמו רעיון מטורף.
"זו ציונות נטו לבוא דווקא עכשיו לישראל. ימית, אשתי, היא ציונית ממדרגה ראשונה, עוד יותר ממני. עוד במיאמי היא לקחה אותי לבית כנסת מקומי. בחיים שלי לא הייתי בבית כנסת, והיא עשתה זאת. היא החזירה אותי למקורות שלי. היא ציונית ויהודיה אמיתית עד כדי פנאטיות".
ולמה דווקא לנגב?
"יש לי פה בני משפחה, ותמיד חלמתי על חווה בנגב. רכשתי משק עם בית גדול ועוד 40 דונם. אמרתי שאני הולך להקים פה חוות סוסים. אשתי ואני אוהבים בעלי חיים והחלטנו ללכת על זה".
חוות הסוסים של גולן, "סוס במסלול", כוללת בית ספר לרכיבה, מרכז תעסוקה לילדים הכולל רכיבה על פוני ופינת חי. במקום פועל גם מזנון על טהרת המטבח האיטלקי וגולן מקווה שתושבי הנגב יבואו ליהנות מהבייבי החדש שלו.
אתה לא מתגעגע אל החיים היפים?
"אחרי שהתחכחתי בעשירי העולם, אני מרגיש כאן כמו פנסיונר. מצאתי את החיים השקטים והשלווים, נמאס לי מכל הטיסות והריצות אחרי העסקים. צברתי כבר מיליוני מיילים בטיסות האלה, ראיתי הכל, ודי מיציתי. תאמין לי, לקום בבוקר ולהאכיל את החיות בחווה, לטפל בדשא ובעצי הדקל ששתלנו פה, זה הרבה יותר מרגיע ונעים לי. עברתי כבר הכל בחיים. שום דבר כבר לא מלהיב אותי מעבר לפרויקט הזה, אני רוצה לתרום לפיתוח הנגב באמצעות החווה הזו. אין סיבה שלא אצליח בכך".