בשעה יפה זו ראוי להדוף את השקר הממשלתי גם במישור ההסברתי, ולהבליט בצורה ברורה יותר את ניגודי האינטרסים האמיתיים שבין הממשלה לעם. יש להבין כי השביתה מיועדת למחות על מצבו הכללי של המשק. על הילדים הרעבים בנתיבות וברהט ובבני ברק ובדרום תל אביב; על הגימלאים הקשישים שאינם יכולים להרשות לעצמם ארוחה חמה או תרופות החיוניות להישרדותם; על מאות אלפי המובטלים שכבוד האדם שלהם נרמס בראש חוצות; על מערכת החינוך שמאחדת כל יום את ירושלים במקום ללמד חשבון, כי אין כסף לשלם למי שיודע ללמד חשבון; על השקיעה הכללית בכל אשר תשזוף העין מדן ועד אילת. השביתה, בקווי המתאר הכלליים שלה, חייבת לאמץ לעצמה את עניינם של כל העובדים המנושלים וחסרי הפרנסה ואת האינטרסים שלכם, הקוראים, שעוד תבואו בעקבותיהם.
לו באמת לא היה כסף לכל אלה, היו נסתתמות טענותיי. אבל יש כסף. הרבה כסף. מיליארדים נשפכים לריק על הזיית ההתיישבות מעבר לקו הירוק, על הכבישים, על ימי המילואים, על הבנייה ועל ההרס. מיליארדים נוספים הם "נזקים עקיפים" של מפעל ההתיישבות ההזוי הזה, המתבטאים בהגברת הפיגועים, בהרס התיירות, בבידודה של ישראל, במישכון הכלכלה למפעלים לא כלכליים. כשיש מיליארדים כבדים לדברי הבל שכאלה אין פתחון פה לממשלה לטעון שאין די להאכיל ילד רעב, להציל קשיש מאובדנו, לסייע לעיוור במחשכיו, להשקיע בחינוך, בתרבות ובערכי האדם, או למנוע את שחיקתן של זכויות קניין מוקנות ובטוחות.
וזה עוד לא הכל. בתקציבה של מדינת ישראל אפילו תקציב הביטחון קטן יותר מסך תשלומי ההעברה. כל עוד יש כסף - הרבה כסף – לאברכים, למוסדות דת (יהודיים, כמובן, רק יהודיים), לפוליטיקאים מהמפלגה הנכונה, ובעיקר, מעל לכל, לעידוד הילודה, המנציחה את העוני ואת תרבותו, את הבערות, את התיסכול, ואת ההוצאה התקציבית הנוספת והבלתי נמנעת - איך אפשר למוטט את מערכת החינוך, לכסח את התרבות, להתעמר בעניים, ולצקצק בזחיחות וביוהרה כזו, "אין לי".
לא נעלם מעיני כי בתי המשפט בישראל (ובארצות אחרות) סירבו להכיר בלגיטימיות של שביתות המופנות כנגד הריבון בשל מדיניותו, להבדיל משביתות כנגד המעביד בשל סכסוך עבודה עמו. אך לגבי סקטורים חשובים במשק (רוב עובדי הסקטור הציבורי, למשל), המעביד והריבון חד המה. הממשלה, שלוחת הריבון, היא שפוגעת בחקיקה בהסכמי עבודה כתובים וחתומים, והיא הגוררת רבים מעובדיה אל מתחת לסף הנצרכות.
בסקטורים אחרים במגזר הפרטי הריבון והמעביד עושים יד אחת במאבק משותף לפגוע בזכויות העובדים, ולכן ניסיונם של המעבידים להסתתר תחת הסינר של נבדלותם מן הריבון הוא שקוף, מגונה ופתטי. ונזכור: כאשר הריבון גונב נתחים שמנים מדי של העוגה הלאומית למימון פעילויות לא יצרניות הוא גם פוגע בתעסוקה, שוחק את השכר הפנוי (לאחר מס), מפיח רוח קדים בתנאי הפרישה לעת זקנה, ובאופן כללי מחולל שמות בתנאי חוזה העבודה שהעובדים היו יכולים לייחל להם בסביבה כלכלית שפויה.
כל המתואר כאן איננו תמונת מצב. זהו תיאור של תהליך. מצוקות התקציב של היום יחווירו לעומת אלה של מחר, כאשר הסקטור הלא יצרני במשק, ובראשו המתיישבים, האברכים, ספסרי הדת ומחוללי התינוקות יתרבו, והצרכים (האמיתיים!) שלהם יתפחו עוד ועוד על חשבון הבסיס הדמוגרפי המצטמק של יצרני הטובין (כולל הטובין התרבותיים) ומשלמי המס.
התמשכותו של התהליך הזה הוא מרשם בטוח לחיסול, ולא בעתיד הרחוק, של האקספרימנט הציוני (פירוש רש"י: מדינת ישראל יוק). האם אנחנו לא רואים את זה? האם מותר לנו, בעת הזאת, למלא פינו מים? האם מותר לנו, האם זה מוסרי, לקבל בהכנעה את הדין כאשר אומרים לנו שמקורות התקציב יבשו?
פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, מרצה במרכז הבינתחומי הרצליה