החדש של אלי לוזון: משקם את הכבוד

לוזון מתכתב עם הפופ הישראלי, הזמר המזרחי והקלאסיקה הערבית, ועושה לתרבותו בלי להתחנף. אלבום מומלץ

כמעט חמש שנים מפרידות בין "מדבר האהבה", אלבומו הקודם של אלי לוזון, לתקליטו החדש. הרבה זמן, אבל היה כדאי. "הודיה" הוא אלבום מפתיע ועשיר שיש בו יותר ממה שנשמע בהאזנה חטופה.

 

לוזון מעורב ביצירת עשרת השירים בדיסק. חמישה כתב, שמונה הלחין (לבד ועם יוני רועה). דווקא השלושה שהגיעו לרדיו אינם יציגים, נושאית ומוזיקלית. "מאה ועשרים כופים" הוא שיר מחאה צפוי. ח"כים כמטרה הם בדיחה שחדלה להצחיק.

 

"תי תי" - חיבור גאוני בין לחן רוסי (אשכנזי?) והגשה צוענית (ספרדי?) שהופך את השיר לממתק - משקף יותר. יש בו מהפיוס והבגרות של מי שארגן את חייו. אך הוא נציג מיעוט, של שניים-שלושה שירים ים-תיכוניים, כולל "שיבוא שלום" (השלישי ברדיו). תקווה משודרגת בצליל ומותאמת למרחב, ואולי גם "לא אכפת לי".

 

הם "קלים" לאוזן. האחרים ערבים לגמרי - ולא לגנאי חלילה. אלא כאלה שגם אריאל זילבר היה גאה לבצע (עם טקסטים אחרים), גם ג'ו עמר ולבטח התזמורת האנדלוסית הישראלית. אולי אין להם סיכוי ברדיו ה"ישראלי", אבל המוטיבים והצלילים הקלאסיים הכבדים והמסולסלים - בעיבודים (עמי כהן) ובהפקה המוזיקלית (לוזון עצמו), באינטונציה (קינה ב"כשאת לא אתי"; אמונה בגורל ובאלוהים ב"לא בחרתי", דואט מרשים עם אבי פרץ; רגשנות שופעת בשיר הנושא, שמוקדש לבתו הודיה), ובשירה (ב"רחקי מכולם" הוא נשמע עבד אל-ואהב) - משקמים את כבודה של המוזיקה המזרחית הקלאסית. לוזון מתכתב עם הפופ הישראלי, הזמר המזרחי והקלאסיקה הערבית, ועושה לתרבותו בלי להתחנף.