"אני לא בעסק הזה כדי שיאהבו אותי"

אילו מודלים נשיים לחיקוי יש לנו? האם לימור לבנת ודליה איציק מספיקות? אריאנה מלמד סבורה שללא שולמית אלוני, שעושה את מלאכתה שנים רבות מבלי להתחשב בהשמצות, החיים בארץ היו נראים אחרת

אריאנה מלמד פורסם: 07.12.03, 12:34

בנות דורי בארץ הזאת, ילדות שחשבו שגם הן יכולות להיות אסטרונאוטיות, לוחמות למען הצדק, מצביאות או ראשי ערים, גדלו ללא מודלים נשיים לחיקוי. כשהיינו בכיתה א', קיבלנו מקראה שבה צוירה דמותה של אמא בסינר ובשביס – ולכך חינכו אותנו לשאוף. כשהיינו נערות, פה ושם שמענו על פמיניזם ואף קראנו ספרים מתורגמים שמתוכם התברר כי אנחנו יכולות לעשות הכל. בעיקר אם אנחנו חיות בארצות-הברית. פה ושם ניגפנו מפני מלעיגים בויכוחים קולניים על זכויותינו כבני אדם. פה ושם, כשבכל זאת חשבנו על אפשרות אחרת, מצאנו את עצמנו נוקבות בשמה של שולמית אלוני כמודל. עצם איזכורה של האפשרות הזאת בפומבי לווה תמיד בקיתונות של ביקורות, שבהן הטיעון המרכזי היה ששולמית אלוני היא אשת ריב ומדון. כאילו אפשר כאן להילחם על עקרונותיך מבלי לריב עם מישהו. כאילו עצם העובדה שאשה משמיעה קול שונה היא בעיה ציבורית.

 

כשהיתה שרת החינוך בממשלת רבין, בשנת 1992, נוצר כמעט מיד המשבר הממשלתי המתבקש, כשאבירי ש"ס איימו להחריב את המועדון אם תמשיך בתפקידה. איכשהו מצאתי את עצמי מסייעת לקבוצה של אנשים שחשבו אחרת והחתימו אחרים על עצומת תמיכה בה, ואיכשהו יצא שהגענו אל הצריף שלה בכפר שמריהו, ושם שמעתי מפיה משפט שנצרב בזכרון ולא מרפה, בתשובה לשאלה, מנין יש לה הכוח לעמוד בכל זה, שנה אחר שנה. היא אמרה, "אני לא בעסק הזה כדי שיאהבו אותי".

 

היא מודל לחיקוי בעיני כי היא היתה ועודנה חדורה בתחושה של מחויבות אזרחית עמוקה לרעיון, שאולי עוד אפשר יהיה פעם להגשימו: יצירת חברה דמוקרטית ערכית במדינת ישראל, פחות או יותר על פי ערכי מגילת העצמאות. לא תחושה של שליחות מיסטית, לא רק צורך אישי בהצטיינות בלתי מתפשרת, אלא מחויבות מתמדת לפעול מתוך ההכרה שאזרחותו של אדם מטילה עליו אחריות לעשייה, ומשום כך הוא קם בבוקר ויוצא למלאכה המפרכת הזאת מתוך שמחה ובאנרגיות מתפרצות שאינן ניגפות בפני מלעיזים. תמיד יהיו מלעיזים.

 

לא יכולה אחרת 

 

28 שנים היתה חברת כנסת. בשתי ממשלות היתה שרה. הדבר הקרוב ביותר לביוגרפיה שלה הוא ספר של שיחות עם עדית זרטל, "לא יכולה אחרת" שמו. שתיהן בחרו באמירה של לותר ככותרת. לותר אמר, "במקום בו אני ניצב, איני יכול אחרת". מובן שחלפו כמה מאות (רעות פחות או יותר לנשים) עד שאשה היתה יכולה לנכס לעצמה את האמירה הזאת: עד היום, לטעמי, יש בציבוריות הישראלית נשים מעטות מדי שחיות על פיה. שולמית אלוני לא יודעת לחיות אחרת.

 

רשימת הישגים מאד חלקית, למי שזקוק לה: קול ציבורי מהדהד, במשך עשרות שנים ובעקביות, בעד דמוקרטיה ערכית, לא פונקציונלית. בעד הפרדה של הדת מענייני המדינה, כך שפקידי דת לא יקבעו לאדם מה ילמד בבית הספר, כיצד יינשא, כיצד יתגרש ומה יעשה בגוויתו כשימות. טביעת אצבע בעשרות חוקים שעניינם חירות האדם וכבודו, החל ממאבקים ציבוריים נגד איסור תחבורה ציבורית בשבת וכלה בפעילות פרלמנטרית בניסוח חדש של פרקים בחוק העונשין העוסקים בעבירות מין. נסיון עיקש לסייע בהשבת המדינה הזאת לממדיה הטבעיים, מתוך הכרה באיוולת שבכיבוש. נסיון עיקש לא פחות להיפטר מיחסי הקולוניאליזם המאפיינים את הדיאלוג השלטוני המתנשא המאפיין יחסי יהודים וערבים בישראל. ויש עוד, והרבה. בין היתר, ההתרסה האזרחית בעריכת חוזי-נישואין. העמידה המתמדת על זכותם של סרבני מצפון להשמיע קול – ולשלם את מחיר. הפעולה למען זכויותיהם של הומוסקסואלים, כשזו עדיין לא הבטיחה יתרונות אלקטורליים. הקמתה של מפלגת-שמאל שהיתה חיונית ורבת עוצמה בימיה כפי שכבר לא היתה אחר כך.

 

אין כאן שום נסיון לסדר את ההישגים בהיררכיה או לסכם, מפני שאין ביריעה הזאת מקום לסכם ומפני שלמרות פרישתה מן החיים הציבוריים, שולמית אלוני לא הכריזה מעולם על פרישה מענייני הציבור. היא עדיין מצליחה להרגיז את מי שנבהל מאחריות ציבורית למלים ולמעשים.

 

לימור לבנת זה מספיק?

 

צוק העתים ומיעוטם של אנשים בעלי ראייה מרחבית בפוליטיקה הישראלית דחקו את מראית-דמותה של החברה האזרחית לשולי הדיון הציבורי. אנחנו חיים בזמנים רעים, והם מייצרים מודלים חדשים ורעים. אני תוהה מנין יגיעו המודלים לחיקוי לנשים צעירות: לימור לבנת? דליה איציק? האם באמת די בהן כדי להוות קול שמלווה את בגרותה של נערה, שחשה כי מחובתה לעשות משהו כדי להשאיר אחריה חברה מתוקנת יותר?

 

לנערה כזאת אפשר אול י לספר על שלושה מן העניינים ששולמית אלוני לא הפסיקה להאמין בהם, וגם בגללם היא גיבורת תרבות בעיני. הראשון הוא תחושת האחריות המתמשכת של אזרח לגורלה של החברה שלו. זו תחושה שאין ממנה פטורים חלקיים או חופשות ואין בה הנחות. אף פעם. והתחושה הזאת משותפת במידה זהה לנשים ולגברים, אם כי נשים עדיין מצוות לשלם בגינה מחיר ציבורי גבוה יותר. אם יידעו שהן לא בעסק הזה כדי לצבור אהבה, ייקל עליהן. והשלישי, לא פחות חשוב: ההכרה בכך שספר ישעיהו חשוב יותר מספר יהושע, כי כובשים ומצביאים קמים ונופלים ולא מותירים אחריהם מורשת רוחנית, ונביאים הם אלו שבזכותם נשמרת תרבות. בתנאי שיש עוד מי שמוכן להקשיב להם, בלי תיווכם של פקידי דת, שועים ושולטים.