אלמלא מת – ג'ים מוריסון היה חוגג היום (ב') את יום הולדתו ה-60. למעלה מ-32 שנה חלפו מאז מותו של מוריסון, והאגדה ממשיכה לחיות. ביוגרפיות אין ספור יוצאות לאור. התקליטים נמכרים היטב, עדיין. ההקלטות מההופעות חיות, ששכבו במרתפי האולפנים, מוצאות מהגינזך ומשווקות. התעשייה ממשיכה להתפרנס מן המוות המוקדם של גיבוריה.
מוריסון שייך ל"מועדון ה-27", שבין חבריו אמנים שסיימו את חייהם בגיל זה (ג'ף באקלי, ניק דרייק, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, קורט קוביין, והרשימה עוד ארוכה). המעריצים שלו לא רק שאינם מתמעטים – מדי שנה נוספים להם צעירים, שנולדו שנים אחרי שהלך מאיתנו. גם הסרט (הבינוני מאוד) שביים אוליבר סטון על האיש והתופעה ב-1991 – עם ואל קילמר בתפקיד ג'ים מוריסון – עזר לפמפם את המיתוס.
חתרן, מסומם, בעל קול זהב
מוריסון היה הילד הרע והנורא של הדורז. משורר-זמר, מסומם, חתרן, יפה תואר, צעיר שוחר חופש ביטוי בעל קול זהב. הוא קורץ מהחומר שממנו נוצרות אגדות. מנהיג כריזמטי של להקה אנרגטית והזויה, אדם רגיש ופרובוקטור גם יחד. הוא שתה אלכוהול ועישן סמים בכמות, בכה, קרא (וכתב) שירה, התערטל ואונן על הבמה ומת – כמו בתסריט כתוב היטב – בעיר האורות, בירת צרפת שהעניקה לעולם את "המשוררים המקוללים" – ארתור רמבו, פול ורלן, שארל בודלר, ז'ראר דה-נרוואל.
ג'יימס דאגלס מוריסון נולד ב-8 בדצמבר 1943, במלבורן, פלורידה למשפחה אמריקנית שמרנית, בעלת מסורת צבאית מרשימה (אביו היה קצין בכיר בחיל הים האמריקני). מוריסון גדע את המסורת. הוא הלך לאוניברסיטה ללמוד קולנוע וביולי 1965 קיבץ סביבו חברים טובים שהקימו יחד להקה שקראו לה The Doors בהשראת "דלתות התודעה" של אלדוס האקסלי. הרעיון היה לחבר בין קברט, מוסיקת קרקסים, בלוזים של ווילי דיקסון והרית'ם-אנד-בלוז סטייל ואן מוריסון, לבין רוק חזק, מהיר ובועט, עם צבעים הזויים של אורגנים חשמליים.
אלבום הבכורה של ההרכב הוקלט בסוף 1966, נקרא פשוט The Doors ויצא ב-1 בינואר 1967.
התקליט המיתולוגי נפתח ב-Break on Through to the Other Side ונסגר בקטע הארוך, המהפנט והמדהים The End - שבו מוריסון שר, בין היתר: "זה הסוף, חברי הטוב" ואת המשפט שעורר חלחלה בקרב רבים: "אבא אני רוצה לרצוח אותך, אמא – אני רוצה ל.... (ופה באה צרחה). הקטע שולב, 12 שנים מאוחר יותר, בסרטו המופתי של פרנסיס פורד קופולה "אפוקליפסה עכשיו" – משל על שרירותה ואכזריותה של המלחמה, חוסר התוחלת שבה והמנגנון שמצמיח מפלצות אדם. קופולה לקח את "הסוף", בידיעה ברורה שמוריסון – לו היה בחיים – היה חותם על הבחירה שלו בשתי ידיים.
תקליט הבכורה של הדלתות החזיק עוד כמה שירים-סמלים שהפכו את הלהקה לאגדה:
Light My Fire (שהיה ללהיט ענק), Crystal Ship וביצוע מרהיב ל-Alabama Song של ברטולד ברכט וקורט וייל. התקליט הצליח מעל ומעבר למה שצפו אנשי חברת התקליטים. ביקורות נפלאות, רעש תקשורתי, רב-מכר היסטרי, אלבום זהב תוך חודש. מוריסון והחברים חזרו מיד לאולפן כדי להקליט תקליט שני, שיצא בסוף אותה שנה: Strange Days (אוקטובר 1967). התקליט הזה כלל את People Are Strange ונמכר גם הוא, מיד, במליונים.
ואז - צרות
אבל מאותו רגע שהלהקה הפכה לאחת המצליחות באמריקה ומוריסון לאליל נוער, החלו הצרות. התקליט השלישי - Waiting for the Sun הופיע ביולי 1968, וההופעות היו מלאות בנוער נלהב, שהתחבר לטקסטים הבועטים, למיניות הגועשת של הסולן ולאנרגיה המפעפעת של החברים: ריי מנזארק, האיש עם צליל האורגן היבש וסיגנון הנגינה הייחודי, ג'ון דנזמור, המתופף המסטול, וכמובן רובי קריגר הגיטריסט, שבנה קווים מלודים מפותלים על מקצבי הרוקנרול הבסיסיים (מוזר, אבל לדלתות לא היה באסיסט קבוע. פעם ניגן שם דאג לובאן, פעם קרי מאגנס, פעם אחרת ג'רי שאף).
מוריסון עצמו היה בלתי צפוי, מקורי, בודק את גבולות הסובלנות של המימסד – ומעמיד במבחן את עצבי שלטונות החוק. לא פעם נעצר ונגרר מהאולם בידי שוטרים, כשהמפורסמת בפעמים היתה כמובן במיאמי, בשנת 1969, כאשר שאל את הקהל: "היי, אתם רוצים לראות את הזין שלי?" ומיד פצח בהדמייה של אקט אוננות. המופע פוצץ, כמובן.
זמן קצר אחר כך יצא האלבום הרביעי, The Soft Parade שהיה קצר למדי (34 דקות בסך הכל) וכלל את השיר האהוב עלי ביותר של החבורה: Touch Me. בתקליט הזה, שהיה ניסיוני יותר, בדקו החברים את האפשרות לעבוד עם חטיבת כלי נשיפה. האלבום הבא Morison Hotel הופיע חצי שנה אחר כך, והיה בלוזי יותר באופיו. Roadhouse Blues הוא עד היום מהקטעים המוצלחים ביותר שהדורז הקליטו, לטעמי.
היה גם אלבום הופעה חיה שהוקלט בהוליווד בול בקליפורניה, בספטמבר 1970, בטרם יצא התקליט האחרון: L.A Woman זה היה באפריל 1971. שיר נפלא מהתקליט הזה, שתמיד טוב לשמוע, הוא Hyacinth House – עם גיטרות שאפשר להגדיר אותן כ"מקדימות את זמנן". עשרות גיטריסטים אנגלים עוד ישחזרו את הפריטה המסוגננת של קריגר בשיר הזה, בשנות השמונים המאוחרות.
כרוניקה של מוות ידוע מראש
מוריסון נע בשני כיוונים מקבילים. מצד אחד הצלחתו האדירה חבקה את שני צדי האוקיינוס. מצד שני, הוא חש אבוד. "כשאתה כתם אור על במה עליך לוותר על אינטימיות. כדי להתבלט אני צריך לנוע ולהתנהג בצורה ראוותנית יותר ויותר", אמר.
בשלב מסויים – בסוף 1970 - עייף מהמלחמה הבלתי פוסקת במימסד החשדן והפארנואידי. הוא הפר התחייבויות לשחק בסרטים, לא הגיע לאולפני הקלטה, שמן מאוד, גידל זקן פרא. "ג'ימי הנדריקס היה הראשון, ג'ניס ג'ופלין היתה השניה, עכשיו אתם שותים עם השלישי", אמר מוריסון ביום הולדתו ה-27, לחברים שהרימו איתו כוסית. שבעה חודשים מאוחר יותר, ב-3 ביולי 1971, נמצא מת, בדירה בפאריז.
הוא בער חזק ונשרף מהר. שבעה תקליטים, עשרות ראיונות, 500 הופעות, אלף טריפים בארבע שנים. ממשיכי דרכם של הדלתות הם רבים. מאליס קופר והראמונס של שנות השבעים, דרך להקות כמו קאלט ו-אינקסס ועד The Soundtrack Of Our Lives.
אתר הנצחה
"פר לאשז", בית הקברות המפורסם שאליו עולים המעריצים, ממוקם בלב הרובע ה-20 במזרח פאריז. הוא שופע צמחיה, עצים עבותים, עתיקים וגבוהים, אחוזות קבר רחבות ידיים. שער הברזל נפתח: בכניסה ניתנות מפות למבקרים, כדי להתמצא. מדובר בבית עלמין שהוא אתר תיירות. במידה רבה מהווה "פר לאשז" אתר הנצחה וזיכרון לנציגים נבחרים של התרבות המערבית. כאן קבורים פרדריק שופן המלנכולי, אדית פיאף זמרת השאנסונים הדגולה, הסופר שיצא בעקבות הזמן האבוד מרסל פרוסט, לה-פונטיין ממשיל המשלים, דרייפוס – שרדיפתו האנטישמית ומשפטו המפורסם הניעו בין היתר את בנימין זאב הרצל לעבר הגשמת החזון הציוני, אונורה דה-בלזאק הסופר הכרסתן, אוסקר וויילד האנגלי ואחרים.
למרות החבורה המכובדת למדי שסביבו, לא קשה למצוא את קברו של מוריסון. אין צורך במפה, כבר מהשער צויירו חיצים וכיתובים מאירי עיניים: TO JIM. מעריץ אלמוני הגדיל פעם לעשות כשקבע שם שלט ענק: מוריסון אווניו.
גם היום, כמו בכל שנה, ודאי מגיעים לשם היפים מזדקנים וילדים בני 15 מחוררי לשון וגבות, לשבת זה לצד זה בקור המצמית של דצמבר כדי להתייחד עם זכרו מלך הלטאה. עשן מריחואנה ייתמר מעל הקבר היפה אל שמיה האפורים של פאריז. מישהו יניח טייפ קסטות גדול על השיש הקפוא וילחץ על "פליי", ומאות מאמינים ינועו מצד לצד לצלילי "הסוף".