הבוקר, היום הראשון למכירות של הארי פוטר החדש, הלכתי לחנות הספרים השכונתית ברשת ברנס אנד נובל - בשדרה השישית פינת רחוב 21 - כדי לראות את ההיסטריה בעצמי. שקט. תמרנתי בין הערמות של הארי פוטר, לאזור הקופות. ארבע קופאיות, אף לקוח. אחת עשרה בבוקר. איפה התור להארי פוטר? שאלתי. אתה התור, הקופאית אמרה. טוב. קניתי אחד. זה ההארי פוטר הראשון שלי. ספר כמעט בגודל של לבנת איטונג, בכריכה קשה.
מסתבר שאת ההיסטריה החמצתי, ואם היא עתידה להימשך, היא עצרה לקחת נשימה. לפחות אצלנו בשכונה. אתמול אחרי חצות, מאחר שנכנס התאריך שקבע המפיץ למכירה, פתחו במיוחד את חנויות הספרים, ומשתיים עשרה ודקה התחילו למכור. לפי המוכרת שלי ארבע מאות איש קנו אצלה את הספר בתוך שעה, בין שתיים-עשרה לאחת בלילה.
התקשורת לעומת זאת רחוקה מלהתעייף. שוב ושוב מספרים לנו על ההיסטריה, על איך 300,000 עותקים נקנו מראש באמזון דוט קום, או על כל אלה שניצלו את ההצעה של AOL, חברת האינטרנט הגדולה באמריקה, להזמין את הספר שלשום ולקבל אותו ביום יציאתו. הניו יורק טיימס פירסם תמונה של עובד בברנס אנד נובל, שחמק בלילה למחסן הראשי ופתח לעצמו ארגז לפני השעה היעודה. בתמונה הוא קורא את הספר בין הארגזים, בעמידה. המבקרים מתחרים זה בזה במטפוריקה סופרלטיבית, מספרים לנו על העונג שנפל בחלקם להניח יד על עותק הגהה מיוחד למבקרים, או על איך אתמול בחצות הפכה הרכבת התחתית ל"הרי פוטר אקספרס" כשקרונות שלמים של נוסעים נרגשים התעלמו מהתחנות שבהם היו צריכים לרדת, חסרי יכולת להינתק מהקסם. הספר היה במקום ה-12 ברשימת רבי המכר בשבוע שעבר, ובסקר שנערך אתמול בלילה, לפני שהספר יצא, הוא כבר טיפס למקום העשירי. בקיצור ההיסטריה כבר מזינה את עצמה, וספק אם היא בכלל זקוקה לספר, מפני שכמו הוריקן, באמצע הציקלון יכול להיות שקט גמור או פשוט כלום.
יש משהו לא נעים בנטייה האמריקנית להיות מאוהבים בהיסטריה עצמה, להתרגש מהעדריות של עצמם. אין מקום יותר קונפורמי מארצות הברית, ואין תרבות שמשליטה אחידות ביעילות גדולה יותר מארץ החופש והאינדיבידואליזם. בארצם של אנשי סקר דעת הקהל אתה עושה מה שאתה עושה לא כי אתה רוצה, אלא כי כולם עושים. אתה רץ לברנס אנד נובל כי כולם רצים, ואם כולם רצים הם בטח יודעים למה הם רצים. המשווקים ואנשי המכירות יודעים את זה, כמובן. לכן פחות מספרים לך כמה המוצר הוא טוב - ולא חשוב אם זה ספר, מכונית, שתייה, דיסק, מכנסיים או פוליטיקאי - ויותר מספרים לך כמה כל האחרים קנו אותו. לכן האייטם הוא ההיסטריה, לא המוצר. כשמדובר בספר, לא נורא. זה קצת פחות נעים כשמוכרים נשיא כי הוא "נשיא מנצח" לא כי הוא נשיא טוב. מפני שהצרה היא שהקשר בין מה שמנצח למה שטוב הוא לכל היותר רופף שלא לומר הפוך. מובי דיק, הספר השני הכי קדוש לתרבות האמריקנית אחרי התנ"ך, מכר חמישים עותקים בחיי המחבר. לינקולן נבחר רק בקושי, ורייגן בקלות. בקיצור, הארי פוטר בלי ספק מנצח. אם הוא טוב, נראה. אני הולך לקרוא.
גדי טאוב, סופר ועורך, שוהה כיום בארצות-הברית ללימודים