אני במיינסטרים!

בשנת 2003 יש מקום ברשת שבו אני מרגיש סוף סוף בבית, אחרי כל כך הרבה שנים בהן אני כותב ברשת. גם אתר אישי, וגם מפרסם מיינסטרים

נדמה שיש כמעט קונצנזוס על כך שהשנה האחרונה הייתה לא רעה, יחסית לקודמת. אם היינו משווים אותה לשנים אחרות, מן הסתם היינו רואים עד כמה היא צולעת קצת, ועם פרצוף צנע. אבל יחסית ל-2002, 2003 הייתה יכולה רק להשתפר, וכך היה. כך בכל מה שאני רואה מסביב – ואצלי. אני כותב ברשת כבר לא מעט שנים (והנה האזכור המיליון לכך שהייתי הראשון בארץ ששילמו לו כסף עבור זה), בלא מעט אתרים. ובכל זאת, עם כל הניסיון שלי באינטרנט, הרי שהשנה הקודמת הביאה עמה שני חידושים: בפעם הראשונה היה לי אתר אישי באמת, ובפעם הראשונה פרסמתי טקסטים במיינסטרים באינטרנט.

 

כשאתה רעב ודעתן – והייתי מאוד רעב ודעתן בשנות התשעים – כלי התקשורת שאתה עורך מקבל את הצורה שלך. זה אף פעם לא במכוון או במודע, אבל השריטות אצלך בטמבון נראות גם על הפח הנוצץ של האתר המסחרי, והמקומות בהם אתה מלא יותר גורמים לשקעים במכסה המנוע (ונראה לי שבזאת התנגשה האנלוגיה הזו בקיר והפכה לטוטאל לוס). שלא לדבר על הטורים האישיים לאורך השנים, לאורך האתרים. ובכל זאת, ואת ההרגשה הזו קיבלתי רק השנה, עוד לא היה לי מקום שהוא באמת שלי ברשת הזו.

 

ולא רק האתרים שעבדתי בהם, או הטורים שלי בהם. היו לא מעט פורומים בהם (בזהויות כאלה ואחרות) נהגתי לשרוץ ב-Good Old Days, עד כמה שאפשר לומר Good Old על פחות מחמש שנים לאחור. אתם (אולי) יודעים איך זה: למרות שיש לא מעט אנשים שמתבוננים מבחוץ, הקהילה עצמה נדמית קטנה מאוד, ובה יש לכל אחד את התפקיד המוגדר שלו – הנה המצחיקן, הנה הנודניק, הנה זכר האלפא, הנה המשתרללת, הנה מלכת הכיתה, הנה הצדיקה החסודה. דינאמיקת שבט הצופים מכה שנית. נראה לי שברוב הפורומים בהם נהניתי לכתוב, או להתקוטט, או לחזר, או להתבדר, או סתם להעביר זמן בחלון אחד בעוד בחלונות האחרים מתחוללת מלחמת העולם של העבודה, שמרתי על מינון גבוה לא פחות של כתיבה אישית.

 

ובכל זאת, עד שהוזמנתי לפרויקט "רשימות" כדי לפתוח בו בלוג, לא ידעתי מה זה באמת לנהל אתר אישי, ולא ידעתי עד כמה איהנה מזה. בין אם הרהורים מהרחוב עם תמונות מטושטשות, ציטוט שיר שמזכיר לי את אבא, התפלמסות עם כותבים אחרים או בנייה איטית של ארכיון דיגיטלי לכתבות עבר – בפעם הראשונה באינטרנט אני מרגיש שיש מקום שהוא באמת שלי.

 

האירוע המתגלגל השני שקרה לי השנה קרה באתר הזה. אולי בגלל זהות בעלי הבית, אולי בגלל היקף ההשקעה הכספית שטרם נראה באינטרנט הישראלי, ובכל מקרה, אם יש איזה שהוא מיינסטרים באינטרנט בישראל, הוא נמצא ב-Ynet. וזה טוב שיש מיינסטרים, כי הוא מאפשר להמונים להגיע, כי הוא מאפשר לכל אחד להגדיר את עצמו מולו. מאמרים, סיפורים וכתבות שלי משני כלי תקשורת מודפסים, "בלייזר" ו-"netמגזין", מתפרסמים באופן סדיר ב-Ynet. אני לא רואה מזה גרוש נוסף, אבל מצד שני – בפעם הראשונה פגשתי את העם בגובה העיניים. כלומר, לא שלא נתקלתי בתגובות נוסח "הכותב אינו יודע על מה הוא מדבר" בנענע או בוואלה – אבל הווליום של התגובות העוינות, לצד הופעתן של תגובות חיוביות (עניין נדיר מאוד באתרים שהקהל שלהם יותר סנובי בעיני עצמו) הוא משהו שלא נתקלתי בו עד היום. אז אלו האירועים שקרו לי השנה, בפעם הראשונה, ברשת: יש לי מקום אישי באמת, ואני במיינסטרים.

 

(התבקשתי להמליץ על עוד חמישה בלוגים נוספים. במקום למנות סתם את החשודים הרגילים, או להיכנס לשיקולים הפוליטיים שיתעוררו בקרב החברים בשאלה מי המליץ על מה, אמליץ על הבלוגים שאני מעריך את ההמלצות שלהם. כל בלוג נושא עימו טורי צד רוויי קישורים – אבל בחמשת הבלוגים הללו, תמצאו קישורי צד שממש שווים את הובלת העכבר שלכם, ולא נועדו רק לשמור על יחסי שכנות טובה בבלוגספירה).

 

העיתונאי גדי שמשון מפרסם בלוג בשם "ערס פואטי" באתר "רשימות". 

 

בלוגים שאני אוהב

 

• העוקץ – הבלוג של איציק ספורטא ויוסי דהאן הוא לא רק הבלוג הכי טוב שאתם לא מכירים, אלא שרשימת הקישורים שלהם יכולה, ברגעים שהפוליטיקה פה מייאשת במיוחד, לתת מעט נחמה. לא כולם פה ביבי, עדיין.

 

 

• זו ש. – אני מניח שאני לא היחיד שהמליץ על הבלוג של מי שחיכתה בסבלנות כדי לקבל את המספר 8888 בישראבלוג, אבל הרשו לי להסב את תשומת לבכם לרשימת ההמלצות שלה. תמיד שוות בדיקה.

 

• גלעד נס – גם אצלו ההפניות לא רעות בכלל, למרות שעכשיו הוא לא מתכתב איתי במייל יותר (לא אהב שנתתי מחמאות לשי גולדן. כן, שמח בביצה).

 

• רומיאו בעריסת חתול – על הבלוג הזה סיפרו לי ממש לא מזמן, וגם בו מצאתי טור צד השווה לא פחות מהטור המרכזי.

 

•  אביבה משמרי – גם הבלוג של משמרי שווה לא רק בגלל מה שיש בו, אלא גם בגלל הלינקים בטור הימני.