זה לא היה קל. שנים של פוטנציאל לא ממומש היו נוחות להפליא. הילדה נבונה אבל עצלה. הנערה מוכשרת אבל מרדנית, האשה הצעירה מסוגלת אבל היא כל כך עייפה: בעל, ילדים, עבודה.
כל אלה היו השמות שנתן העולם – והשמות שנתתי אני – לויתור על המרדף.
מאז ומעולם רציתי לכתוב ספר. כבר כשהייתי קטנטונת הודעתי להורים שאני אהיה סופרת. עיתונאית וסופרת. יום אחד הייתי לעיתונאית, וזה היה די קל, אבל לא הייתי לסופרת.
עברתי לחיות בעולם של גיבורי הספר שלי
"אין לי מה לספר", אמרתי, לא ברור לי עד היום אם בצחוק או ברצינות. "כשאהיה בת 40 יהיו לי סיפורים. בינתיים אני צריכה לנסות. אחר כך אכתוב".
וחיכיתי להיות בת 40.
והשנה, בגיל 34, יום מוזר אחד, פתאום התחלתי לכתוב. חשבתי שאני כותבת סיפור קצר, התגמגמתי איתו, הוא סירב להיגמר. נטשתי אותו בייאוש אחרי המון עמודים, מבוהלת מהאורך ומהקושי החדש.
אחרי כמה שבועות אמר לי חבר, אמן ותיק ומנוסה, "את זקוקה למשמעת ומזל. קחי את מספר המזל שלי, ותעבדי על המשמעת".
אני לא מאמינה במספרי מזל, אבל לקחתי. מדי בוקר קמתי בארבע ועברתי לחיות בעולם אחר, העולם של גיבורי הספר שלי. ככל שעבר הזמן העמיקה הכרותי איתם ועם סיפוריהם, וגיליתי שאכפת לי מהם. לא צריך להזכיר לי שהם לא אמיתיים, אני זוכרת, ובכל זאת הם היו חבריי הטובים משך שבועות אחדים. כשהתעורר העולם בשמונה הייתי חוזרת לחיים הרגילים שלי, ונהניתי מהם כל כך הרבה יותר.
בתוך שבועות ספורים סיימתי רומן. רומן ראשון.
סיימתי אותו ארבע שנים בדיוק לאחר לידת בני הבכור, באותו תאריך ממש. חשבתי שחיי ישתנו מאותו הרגע. הם אכן השתנו, אבל באופן מעודן בהרבה מכפי שציפיתי. חשבתי שהעולם ייראה אחרת, אבל רק אני נראית אחרת, ורק מבפנים.
אף הוצאת ספרים עוד לא התקשרה להודיע שתוציא את הספר שלי, אבל זה לא חשוב. הגשמתי את החלום שלי, מימשתי את הפוטנציאל, וגיליתי לתדהמתי שאני יכולה. הכל. בשנה הטובה הזו הפסקתי להבטיח והתחלתי מקיימת.
הבלוג של רוני גלבפיש, "אם תרצי", מופיע באתר רשימות.
בלוגים שאני אוהבת