השמלות שלבשתי היו פאר מלפנים ופרא מאחור.
ב-2003, יותר מתמיד, יותר מהכל -
אני מילים.
אם אין אני לי - מילים.
אם אין עונה בי - מילים
אם עיני מתענה בי - מילים
והן נשטפו דרך עיניי אל תוך המוח הקורא מכל מקום אפשרי, עיתוני חול, עיתוני שבת, מקומונים, עלוני פרסום, חוברות הסברה, מכתבים מהבנק, מהרשת הסלולרית, מהביטוח, על גבי עטיפות ממתקים, על בקבוקי שמפו ובקבוקי מרכך ובקבוקי בשמים ומטהרי אויר.
ובימים שנדמה היה כי חסר לי מהן, קראתי גם מילים לא-לי. מהשכנים בקומה, בבניין, בשכונה, כאלו ששולשלו אל תיבת הדואר האדומה רק בחציים, גנבתי מכתבים מסבתי בשפה שלא הכרתי.
והן נשטפו אל תוכי, מי נהר-עד, מילות נשימה, ננשפות וננשמות ונושפות ורושפות בפניי בבוז מוחלט.
אני זונה של מילים. של הברות, של אותיות, של ניקודים, של סיומות מתחרזות.
והן מספקות אותי מכל הבחינות.
והן גברים עיקשים ונשים מסתוריות וילדים חצופים והן אני כמו שלא הכרתי את עצמי מעולם.
ב-2003 ראיתי מעט מאוד מהחוץ. חייתי בעיקר דרך המוח המדמיין, הקורא והכותב.
השילוש הקדוש, ישמור אותי האל, אל כל ההתמכרויות, ההתעלסויות הפונטיות, אני מילים, ריבונו של עולם, אני מילים בדיו שקוף על המים. בתרסיס שחור על חומת הקריה, בטוש אדום על דלת השירותים הציבוריים בשינקין.
אני מילים מופקרות שנכתבות ברגע שטות על גב מושב באוטובוס.
נופלת+מילים=אהבה גדולה.
בצירוף לבבות צורמניים.
ישמור אותי האל, אני כל כך מילים.
זעמי התרכז השנה, בדיוק בנקודה של חיבור הרגליים הבורחות.
ב-2003 היו מעט מאוד בקרים בהם התעוררתי כשגבר לצדי.
ברוב הבקרים התעוררתי כשלצדי מילים.
וידעתי שעוד לפני הקפה, כך, במבט ראשון, אדע אם הן כאן כדי להישאר,
או שמא היו סטוץ של המח המופקר והן ראויות להישלח החוצה מיד במקום.
ב-2003 כתבתי יותר מילים מסך כל המילים שנכתבו בשאר שנות חיי.
וכף המאזניים מצחקקת אליי בחניכיים חשופות ומרמזת לי שלכל דבר יש מחיר.
קראתי פחות.
וכשקראתי היה זה חומר זול.
כמו אישה שמשקיעה את כל כולה ביחסיה עם בן-זוגה, ובסוף היום נזקקת לליטוף בישבן מגבר זר.
כך פניתי מן הכתיבה הבולמוסית אל הקריאה הזולה. זולה כל כך.
שישמור אותי הקדוש קורא הוא, אני כל כך הרבה מילים, כל כך מעט הבנה.
ב-2003 נפתחה בתוכי דלת אל תוך אדם שלא הכרתי.
והאדם הזה יושב בתוך חדר מאובק
מול חלונות שאונסים את הקיר ממעל ועד המטה
ווילונות שהרוח עושה בהם כבשלה נשפכים אל תוך פיו.
הוא בולע, כך, את הרוח, האדם שבתוכי.
כשכבר העזתי לצאת את הבית דחסתי אל תוך חזייתי מילות גנאי והתגרות.
כי רק כך ידעתי להתמודד עם החוץ, השנה.
ומתחת לכובעי - מילים מרוממות, שתחזקנה אותי חצי סנטים מעל הקרקע. שלא אדרוך בן, הנמילים.
ובין העור שהוא שלי לעור הכפפות החדרתי מילות של רפיון חיובי, כי השנה, יותר מתמיד, כף היד היתה אגרוף קפוץ. ובין ערוותי לתחתוניי הנחתי מילות פיוס, כי נדמה שזעמי התרכז השנה, בדיוק בנקודה של חיבור הרגליים הבורחות.
בסוף 2003 אני נתקלת במילה שנשטפה בגשם האחרון אל חור ביוב ברחוב שבו אני גרה.
והיא בוכה כמו כותבת על המים ולא מבקשת שאשחררה ולא שואלת איך מרגיש החוץ, כי כבר שכחה, ולא רוצה דבר, רק שאשאר לידה כמה זמן. כך מצאתי עצמי שכובה בסמוך לשפת המדרכה,
ותוך התעלמות עקשנית מכל בקשותיה - שולחת את לשוני מטה בין החריצים אליה, ולשוני בוגדת בי באורכה הנכה.
ואני מניחה לה להישטף. שם, ברחוב שאני גרה בו, בסוף 2003.
"נופלת מגרייס" כותבת באתר ישראבלוג
בלוגים שאהבתי