צ'רלי הולך הביתה

משך שלושים שנה האכיל צ'ארלי, האיש והמסעדה, תיירים וישראלים בעיר העתיקה בקיסריה. לפני חודשיים הוא סגר. על עליות, ירידות דגים והרבה ים

בארצנו הקטנטונת המתהדרת בקצב חיים זריז במיוחד, נפתחים ונסגרים בתי אוכל כעשבים שוטים אחרי גשם ראשון. מעטות הן המסעדות המחזיקות מעמד שנים בודדות, על פחות מאצבעות כף יד אחת ניתן לספור את אלה ששרתו קהל נאמן משך שלושים שנה.

כזו הייתה "צ'רלי", מוסד ותיק בלב העיר העתיקה בקיסריה.

 

30 שנה בדיוק האכילה המסעדה את מיטב הבנים מהארץ ומחו"ל. אלפי אנשים באו לטברנה הכי ישראלית, לצפות בגלי הים, להקשיב לשחפים שעפים ממעל, ולאכול. דגים טריים מאוד ופירות ים היו הספציאליטה. בימים אלה מגיף המקום את שעריו והאיש האחראי לו הולך הביתה, לחשוב על דברים אחרים.

 

בשנת 62' עלה צ'רלי אמזלג ממרוקו לנצרת ואחר כך לאור עקיבא. בן 21 היה, ואחרי שרות צבאי הלך ללמוד בתדמור מלצרות וטבחות "לא היו אז הרבה אפשרויות בארץ" הוא אומר "יכולתי להיות טרקטוריסט או לעבוד בתיירות". אחרי הלימודים עבד במלון השרון בהרצליה, אחר כך באשקלון. ב-1965 התחתן וחזר ל"צריף שלי באור עקיבא".

 

משפחת לוי שניהלה את מלון השרון הזמינה אותו לעבוד במלון בקיסריה. אחרי ששת הימים הפך המלון ל"מועדון הים התיכון" וצ'רלי ניהל את חדר האוכל והבארים משך שלוש שנים, עד שקיבל ממשפחת כהן הצרפתית שהייתה בעלת זכיון למסעדה על המזח בעיר העתיקה, הצעה שלא ניתן לסרב לה: "קח את המסעדה", הם אמרו לו, "אם תרוויח - תשלם, אם לא - לא".

 

"היה לי העוז לקחת את המסעדה כי התנאים היו נוחים. קנינו את הסחורה ישר מהדייגים שדגו בלילה, אשתי ואני עמדנו במטבח ובישלנו, וברגע שנגמרו הדגים במסעדה - הלכנו הביתה".

 

"השנה הראשונה הייתה מאוד מוצלחת וכבר שילמתי גם עבור השכירות לשנה הבאה". בינתיים פג תוקפו של זיכיון משפחת כהן עם החברה לפיתוח קיסריה וזו הציעה לצ'רלי לפתוח מקום קטן שיתן שירות למתרחצי החוף.

 

צ'רלי: "העסק הלך טוב אבל כל מי שהכיר אותי שאל: צ'רלי, מה עם הדגים? לאט לאט הפכנו מ"מילק בר" למסעדת דגים ופירות ים. כמו בכל עסק היו הצלחות וכישלונות, תקופות טובות וטובות פחות. היו ימים שהמסעדה נראתה כמו בית קפה בצרפת, מעל 60% מהסועדים היו תיירים. בגלל זה כל תקרית קטנה - הכל היה נופל, אבל זה היה לתקופות קצרות שעברו מהר ואני לא חיפשתי להתבסס על תיירות פנים דווקא".

 

המסעדה עבדה יפה, היא הייתה מסעדת קיץ בעיקר, אנשים ישבו על החוף, כמו בטברנה ביוון. "בחורף עבדנו במבנה המסגד הצמוד למסעדה אבל ב-96', בגלל בעיות עם הוואקף, לא ניתן היה עוד להשתמש בו. במקום זה החליטה החברה לפיתוח קיסריה , למרות התנגדותי ותחנוני, על קירוי המסעדה".

 

"ידעתי שזה יהיה אסון - אם קודם מי שבא הרגיש כמו ביוון או תורכיה (ואפילו יותר יפה) עכשיו הפכנו לשוויץ, כמו מסעדה על איזה הר, מוקפת בזכוכיות. היא הפכה לגדולה מאוד, למקום לא אינטימי. השירות נעשה קשה כי כשמלצר צריך ללכת 120 מר כדי להביא כוס קפה זה מקשה על העבודה".

 

"גם רשות הגנים לא עזרה מצידה, חייבה אנשים בתשלום (גם את אלה שרק רצו לבוא לאכול) לא נתנו לרכב להיכנס. מכאן התחילה ההידרדרות. כשראיתי שזה המצב אמרתי לחפ"ק שאי אפשר להמשיך לעבוד ככה כי אין מקום פתוח לקיץ והצעתי לקחת את החוף בשכירות. שיפצתי מכיסי כי שום דבר לא הושקע בחוף במשך 40 שנה. המקום עבד לא רע בשנה הראשונה בעיקר היו לנו ימי כיף ואירועים".

 

"אחר כך החברה אסרה על הכנסת סירות לימי הכיף וכל מה שהיה בוטל. החפ"ק ורשות הגנים עשו כל כך הרבה צרות למפיקים שרצו להרים פה אירועים שאף מפיק כבר לא רצה לבוא לכאן. הפריע להם הרעש והמוסיקה, לא נתנו לפתוח את הדשא בלילה בטענה שזה מפריע למסעדה אחרת, מה לא".

 

"היום אני רואה שיש כסף להשקיע, שעושים את כל הדברים האלה שאסרו עלי לעשות ואין שום בעיה, שלמישהו אחר מאשרים לעשות את כל הדברים שלי אמרו לא". החוף התדרדר והפסיד כסף וצ'ארלי כבר התקשה להשקיע ולטפח "למרות בקשותי הרבות מהחברה הם טענו שאני הזכיין ולכן אני צריך להשקיע לבד".

 

וכאן זה נגמר, בסוף אוקטובר נסגרה המסעדה "החזרתי את החוף, אחר כך גם את המסעדה שמימנה את החוף אבל סבלה מהעובדה שכמעט אין תיירים, מאינתיפדה ומשנים של מיתון. היה הרבה כאב ועצב, הרי מדובר במפעל חיים. אני לא מכיר הרבה מסעדנים שהצליחו להחזיק מעמד 30 שנה ויותר. אם הייתי יודע מראש לא הייתי נותן לסגור אותה בזכוכיות ולא הייתי לוקח את החוף".

 

"אחרי כל השנים האלה אני לוקח פסק זמן, לעשות חושבים. אני הולך כל יום לים כי נולדתי על הים, על הבית שלי שהיה בנוי על מזח התנפצו הגלים. אדם שעבד 40 שנה 16-18 שעות ביום לא יכול פתאום לשבת כל היום בבית".

 

"אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהגיד תודה לכל מי שחזר למסעדה בשנים האלה ושמר לנו אמונים למרות אי הנוחות".

 

ומה הלאה? "הייתי רוצה להמשיך במסעדנות אבל בקטן, מסעדה ביתית קטנה שפועלת משבע בערב עד אחת עשרה, לא משמונה עד שלוש לפנות בוקר שאחרי. הכי אני אוהב לבשל ולאכול דגים ההתמחות שלי זה לוקוס בסגנון ספרדי-מזרחי. אולי זה יהיה הכיוון, טברנה קטנה , אולי משהו אחר. נראה".

 

תגובת החברה לפיתוח קיסריה

 

"המסעדה של צ'רלי הייתה חלק מהנוף של נמל קיסריה במשך למעלה משלושים שנה. כדבריו, היו תקופות טובות יותר ומוצלחות פחות.

אכן נעשה מאמץ להוריד את נפח ותדירות האירועים בכל המסעדות בעיר העתיקה, עם זאת החברה מעולם לא הפלתה את צ'רלי לרעה.

אנו מודים לצ'רלי והוא יהיה תמיד בן בית בחברה. עם סיום עבודתו במקום אנו מאחלים לו עוד הרבה שנים של פעילות והצלחה".