תרמתי כבר בתלוש

כל חודש אני תורם מכספי לילדים באמצעות המיסים. ילדי "וראייטי" לא קיבלו מזה גרוש כנראה, וחשוב לסייע להם, אבל אין לי צורך בתוכנית טלוויזיה ארכנית שתשכנע אותי לעשות את זה

שלם וסע: ספיישל "ילדי הזהב", ערוץ 2, 20:40

 

גם אני תרמתי החודש לילדים. כל חודש אני תורם. הם גדלים יפה, הילדים. כל התשעה. לא יודע בדיוק איפה – אולי בבני ברק, אולי במיגרון, אולי בכל אחד מהמקומות בהם מתגוררים האנשים הניזונים על מיסיי – אבל מצבם לא יכול להיות רע מדי.

 

לילדי "וראייטי" לא העבירו את מיסיי. מצוקת ילדים איננה עוד מעניינה של מדינת ישראל. משום כך הם זקוקים לתרומה ממני. לאחר שמיסיי הועברו לילדים בריאים, אני נקרא להרים מרצוני תרומה לילדים נזקקים באמת. זה בסדר. אני לא כועס, אני רותח.

 

עדיין, חשוב לתרום באם אתם מסוגלים. אבל אין לי צורך בתוכנית טלוויזיה ארכנית שתשכנע אותי לתרום, בעיקר כשבמהלכה אני נדרש להתמסר לערב שלם המוקדש לערכי ערוץ 2, עליהם רוכבים המארגנים כל הדרך לכיסכם. כוכבי הטלנובלות, כמובן. כוכבי הערוץ. ואיך אפשר בלי פרומו ענק, בהשתתפות ילדה פגועה, לטלנובלה הבאה והחשובה-נורא בכבלים, כשלילדה מוענקת המתנה משמיים שהיא-היא פיסגת שאיפותיו האפשריות של כל בן-אנוש ישראלי: תפקידון בטלנבולה.

 

חיסכו ממני. זה מאוס. אם התמהיל שבין ילדים פגועים וסיפוריהם קורעי-הלב לאינספור חסויות ברוטליות בהיקפן לא עושה לכם כאב-בטן, אתם מוזמנים לצלוח את המשדר הזה. בכל מקרה אחר, הייתי מציע לפתח טכנולוגיה דיגיטלית שתאפשר לכל מי שכבר תרמו לעבור מיד ללוח השידורים הרגיל ולא לסבול הלאה.

 

במה זכיתם אם בכל זאת צפיתם עד הסוף? ובכן, בסיבוב נוסף של יגאל שילון וסטיב, שבכל פעם שהם ניצבים זה ליד זה נראים כפיתום ובובתו; בעדי אשכנזי בעוד מונולוג מקסים (אבל בחיי, בחלל החיצון היה רועש יותר במהלכו מאשר אצל הקהל הדומם באולם); ובאורנה דץ בשמלה שללבוש אותה לאוסקר היה נחשב מוגזם לחלוטין. המלצה לשנה הבאה: שלם וסע, להלן תרום וזפזפ משם והלאה.

 

איים בזרם העכור: "שניים באי בודד", ערוץ 1, 22:30

 

עכשיו, כשערוץ 1 הוא עוף מרוט ומכובס, אתם יכולים בהחלט לדבר על "שניים באי בודד" במונחים ריאליים; ערוץ 1 הוא האי הכי בודד בתקשורת הישראלית, אפילו דן מרגלית לא הצליח להמשיך ולקיים עליו חיים.

 

אבל הנה נס חנוכה: "שניים באי בודד" היא סידרה (מה סידרה, שני פרקים) מצוינת. זוג ישראלי, אדם ומירי, נבחרו מבין 100 זוגות אחרים לחיות לבדם על אי בודד, מול זנזיבר, משך שלושה חודשים. הם מתעדים את עצמם בווידאו. אין פרס כספי בסוף. יש התמודדות עם חזרה לטבע, עם ניתוק ובעיקר עם הצורך לאכול משהו. זו הפקת מציאות בקנה-מידה ישראלי: ללא מיליוני דולרים, ללא תחרות סנסציונית, ללא חילופי זוגות, נוזלים, משמרות, מקלות, כספים, אבל עם אי בודד ועם כל השקיעות המרהיבות האלה והחיות הקטנות והנשכניות. בדיוק בשביל זה יש ערוץ שידור ציבורי, וזו, אכן, יוזמה מאוד בי.בי.סית באופיה.

 

פה ושם, סובלת "שניים מאי בודד" מהנטיה להפוך ל"פספורט" בקאריביים, אבל ברגעים אחרים זו הרפתקאה אמיתית, בידיים חשופות. הסידרה סובלת גם מחסכים רגשיים וסיפוריים, ונפתחת מבלי שאף אחד יספר לנו שום דבר על שני האנשים האלה, אופיים, משפחותיהם, העדפותיהם, או ינסה ליצור דרמה. מתברר, עם זאת, שעל אי בודד, גם השאלה "יאכלו היום משהו או לא" היא דרמה ראויה. בני הזוג מתמודדים עם כמה שדים אמיתיים – גדודי חולדות, למשל, וגם רעב, חולשה והיעדר שינה – ויוצאים, מה שנקרא, מחוזקים. סידרה ראויה לגמרי.

 

צריך להגיד:

 

*לגילת אנקורי: קוראים לזה "פלייבק", ואם את לא מניעה את השפתיים כשזה מתחיל, את יוצאת ממש מטופשת על המסך.

 

*לרון חולדאי: כאשר אתה יוצא מהישיבה בה הוכרזה שביתה במערכת החינוך, והמצלמות עדיין באולם, אולי כדאי שלא תחייך בכזאת הנאה מופגנת.