הפרזה לגיטימית

חברת אררט סירבה לשלם פיצויים למבוטח שביתו נפרץ, בטענה שהאירוע בויים. ביהמ"ש פסק כי גם אם היתה הפרזה במספר הפריטים שנגנבו, הרי שעל חלקם לפחות יש לשלם

באחד הימים נפרץ ביתו של זיו בודל, וחלק מתכולת ביתו נגנבה. בודל היה מבוטח בחברת הביטוח אררט, אולם זו סירבה לשלם לבודל תגמולי ביטוח בטענה שאירוע הפריצה בוים.

 

שופטת בית משפט השלום בתל-אביב, ד"ר דפנה אבניאלי, דחתה את טענת אררט כי הפריצה בוימה, אולם התעורר אצלה ספק אם שני פריטים, תנור וטלוויזיה, אמנם נגנבו. לפיכך פטרה השופטת אבניאלי את חברת אררט מכל תשלום, גם עבור אותם פריטים שנגנבו.

 

בעקבות זאת פנה בודל בערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

 

נקדים ונבהיר כי חוק הביטוח, מטיל חובות של התנהגות ביושר מוחלט לא רק על חברת הביטוח, אלא גם על המבוטח. חובת היושר הנדרשת מהמבוטח באה לידי ביטוי מפורש בסעיף 25 לחוק הביטוח. על פי סעיף זה, מבוטח המגיש תביעה לחברת הביטוח חייב למסור לה דברים כהווייתם, אחרת הוא עלול להפסיד את תביעתו כולה.

 

אלא שכאן יש לדייק, מסבירה השופטת אסתר קובו בבית המשפט המחוזי. כדי שחברת הביטוח תוכל ליהנות מסעיף 25 לחוק הביטוח עליה להוכיח כי המבוטח פעל מתוך כוונה להוציא כספים שלא כדין. בעניין זה, מודה השופטת, אין מבחן המאפשר להבחין באופן חד בין הפרזה לגיטימית של המבוטח באשר לשיעור ההפסד שנגרם לו, לבין הפרזה המגיעה לדרגת מרמה. בכל מקרה, כדי לזכות בטענה של מרמה, על חברת הביטוח להביא הוכחות ברמה גבוהה ביותר.

 

כל שטענה אררט הוא, כי לא יעלה על הדעת שציוד כה רב הוצא מחלון ביתו של בודל שגודלו 80 ס"מ בלבד. נימוקים של "לא יעלה על הדעת" ו"ספק אם בכלל" אינם נימוקים משכנעים שיש בהם כדי לבסס תרמית מצד מבוטח. נימוקים אלה מעוררים ספק בגרסת בודל, אך במשפט אזרחי, מדגישה השופטת, אין די בספק סביר, אלא בהטיית מאזן ההסתברות לטובת גרסת אררט. בזאת לא הצליחה אררט לעמוד.

 

התוצאה, קובעת השופטת, כי אין לשלול מבודל את תגמולי הביטוח עבור הפריטים שהוכח כי נגנבו, גם אם לא הצליח להוכיח כי שניים מתוך מכלול הפריטים, עליהם הצהיר כי נגנבו (התנור והטלוויזיה), אכן נגנבו.

 

הכותב הוא עו"ד המתמחה בנושאי ביטוח