הוא הולך וחותך. שועט ובועט. קופץ וקוצץ. לא, זהו לא שפן האנרג'ייזר, זהו טום קרוז בקימונו, במה שנראה כהכלאה בין הסדרה האלמותית "שוגון" (בכיכובו של ריצ'רד צ'מברליין) וסרטו של קווין קוסטנר, "רוקד עם זאבים". בכך מסתכמים חסרונותיו ומעלותיו של "הסמוראי האחרון", שלמעשה מציב בפני הצופה שתי אפשרויות להתייחסות ביקורתית: האחת, מפרגנת ונלהבת מעוד יצירה פעלתנית במיטב המסורת של תעשיית סרטי טום קרוז - הכוכב הרציני והמחויב ביותר שפועל בימים אלה בהוליווד; והאחרת היא זו שמוטרדת ממסריה המוחצנים והבעייתיים של היצירה.
בסרטו החדש מגלם קרוז את דמותו של קפטן נתן אלגרן. אדם שהחל את שירותו כחייל בצבא הצפון, בתקופת מלחמת האזרחים, ומשזו הסתיימה מוצא עצמו ממשיך את פעילותו הקרבית במלאכת טיהור המערב מן האינדיאנים. מעלליו האחרונים מותירים בו צלקות נפשיות לא מעטות, ובדקות הפתיחה של הסרט גיבורנו הדכאוני מוצג כשתיין כרוני הזוחל לבקבוקו כל אימת שחזיונותיו מן העבר רודפים אותו. אלגרן המיוסר מקבל הצעה עסקית חד-פעמית מן הקיסר היפני, שתרגומה החופשי הוא כדלקמן: "אהבנו את העבודה שלך על האינדיאנים. במיוחד את מה שעשית עם רובה הוינצ'סטר. אנחנו צריכים שתעשה שיפוץ דומה אצלנו. למד אותנו את רזי הלחימה בנשק החם ועזור לנו להיפטר משבט סמוראים מתמרד". אלגרן מביע תחילה סלידה ממשימתו החדשה, אך אלו הם צלילי המטבעות שמנערים ממנו את שרידי מצפונו הנותרים וגורמים לו, בטרם הספקתם לומר "קורוסאווה", לצאת למסע טיהור נוסף, הפעם בארץ השמש העולה.
עד מהרה מוצא עצמו אלגרן מנהיג את צבא הקיסר המפוחד לקרב אבוד, שבסיומו יילקח בשבי. ובנקודה זו מתחילה למעשה עלילתו האמיתית של "הסמוראי האחרון". אלגרן השבוי לומד להכיר את דרכם של הסמוראים, מגלה לא מעט דמיון בינו ובין מנהיגם קצומוטו (קן וואטאנבה), ולבסוף מתאהב בחברה השבטית הזו המסרבת להסתגל לקווי הטלגרף, מסילות הברזל והנשק החם שהביאה עמה הקידמה המערבית. הכבוד האבוד, כפי שמתעקש קולו של המספר לבשר לנו בפתיחת הסרט, הוא שעומד בבסיס החברות האמיצה שנרקמת בין איש המערב התר אחר ישועתו, ואיש המזרח שמבקש למות למען מסורתו הנכחדת.
מאבדים את האמונה
"הסמוראי האחרון" הוא יצירה אמיצה שמאחוריה עומד כוכב/מפיק עם תעוזה לא קטנה. לא בכל יום תמצאו בסרטי האולפנים הגדולים גיבור מן הסוג של אלגרן. כזה שמתייחס לגנרל קאסטר כאל רוצח שהתאהב באגדה שלו, או לחלופין, עונה בשתיקה רועמת כשהוא נשאל על-ידי מפקדו: "מה הוא כל-כך שונא בבני עמו?". אלגרן של קרוז מתכתב עם לא מעט דמויות שגילם כבר בעברו, וביניהן: רון קוביק ("נולד בארבעה ביולי"), סוכן השחקנים ג'רי מגווייר, עו'ד מיטץ' מקדירי ("הפירמה"), לוטננט דניאל קאפי ("בחורים טובים"), ד"ר וויליאם הרפורד ("עיניים עצומות לרווחה") והבלש ג'ון אנדרטון ("דו"ח מיוחד").
למרבית הדמויות הללו מכנה משותף אחד: משבר אמון, גם אם ארעי, בערכיה של השיטה האמריקאית -בין אם זו הכלכלה ובין אם אלו הצבא או מוסדות החוק. יחד עם זאת, בעוד חלקם הגדול של הסרטים הללו משתדל שלא להפר את מנוחתם של הצופים, יש לא מעט רגעים ב"סמוראי האחרון" שהם בבחינת אגרוף לחזה של האומה האמריקאית, בעיקר בכל הקשור להתנהלותה ומעורבותה בסכסוכים המתרחשים מעבר לאוקיינוס, ובכך מאותתים לנו יוצרי הסרט, הבמאי אד זוויק והתסריטאי מרשל הרשקוביץ, באופן ברור וחד, על יחסם למדיניותו של הממשל הנוכחי.
אולם לעיתים לא די להיות אמיצים, והפזיזות בה בוחרים זוויק והרשקוביץ' לקונן על מעורבותה הצבאית של אמריקה, מובילה אותם לחבק, באופן כמעט עיוור, את עברה הפיאודלי של יפן, שאומנם הצמיח לוחמים שסיפקו לנו בסיס נהדר לסיפורים וסרטים מופלאים, אך מאידך, היווה פרק חשוך ביותר בחייה של האומה היפנית, שאף גרם ללא מעט יוצרים יפניים להצביע עליו כעל הבסיס להתנהגותו של הקיסר בימי מלחמת העולם השנייה.
אגב, בהקשר דומה, יש לשאול את יוצרי הסרט מהו לדעתם ההבדל בין מעשיו של קאסטר שהצעיד את אנשיו אל מותם למען טיפוח אגדתו, ובין האקט אותו מבקש מנהיג הסמוראים לבצע בסיום הסרט, בעידודו של אותו קצין אמריקאי מיוסר.
ייתכן שאלו שנים של קיפוח קולנועי שהובילו את זוויק והרשקוביץ לייצר את אחד משירי ההלל הגדולים ביותר שידע הקולנוע האמריקאי לקוד הכבוד של הסמוראים, שכן האופן בו הסרט כתוב, ערוך, מצולם (שמיים יפים כמו אלו ש"מצייר" לנו ג'ון טול באמצעות מצלמתו לא נראו כבר זמן רב בקולנוע) ומעל לכל, משוחק, יעורר אפילו באחרון המאמינים רצון עז להצטרף לתנועת "הסמוראים החדשים" (שבראשה עומדים כרגע אומה טורמן וטום קרוז) ולרכוש חרב בחנות העתיקות הקרובה לביתו.
אז למי שחשקה נפשו באפוס רחב יריעה במיטב המסורת של "לב אמיץ" ו"הגלדיאטור", "הסמוראי האחרון" בהחלט מספק את הסחורה, בעיקר בכל הקשור לקטעי הקרב, ובראשם מתקפת הנינג'ות על מעוזו של מנהיג הסמוראים והעימות הסופי בין צבא הקיסר ובין הסמוראי. לו רק הסרט היה נגמר בנקודה הזאת.
שני דברים לפני סיום:
1. בימים אלו נשמעים דיבורים לגבי מועמדות אפשרית של טום קרוז לפרס האוסקר. קרוז, שמועמד לפרס השחקן ב"גלובוס הזהב", אומנם עושה עבודה מצוינת (למרות שאי אפשר שלא להגניב צחקוק שעה שהוא עוטה על עצמו את השריון האדום), אך זהו קן וואטאנבה שראוי למירב המחמאות על האופן בו הוא מגלם את דמותו של המנהיג הכריזמטי, ויש שהשוו את עבודתו בסרט לזו של טושירו מיפונה. בצדק.
2. באשר לדיוק ההיסטורי, הרי שמדובר בעוד מקרה בו הרקע ההיסטורי משמש סביבה נוחה לדרמה סוחפת (ע"ע: "טיטאניק"), ולכן אין טעם להתלונן על-כך שלא הייתה זו בכלל ארה"ב שלימדה את יפן את השימוש בנשק חם, ואין גם סיבה לנטור טינה ליוצרי הסרט על-כך שהבסיס לדמותו הכריזמטית של מנהיג הסמוראים הייתה, למעשה, אישיות שמרנית ולאומנית (סאיגו טאקאמורי), כזו שוודאי הייתה אוכלת את אלגרן בעודו חי. סושי, אלא מה?