השאלטר החדש של המדינה

עופר עייני, האיש מאחורי שיבוש מהלך החיים במדינה ב-3 החודשים האחרונים, הפך 80 ועדים ו-60 אלף עובדי מדינה לתלכיד של "סולידריות עד הסוף"; מנהיג העובדים החדש נולד בבאר שבע והוא חבר ילדות של סילבן שלום; "עם נתניהו אי-אפשר לדבר", הוא משחזר את הטקטיקה המנצחת. "התכנסנו במבנה של אגרוף ברזל ויצרנו מאזן אימה"; המנהיג מחדר 236

תכירו בבקשה את חדר 236, קומה שנייה בבית ההסתדרות המאפיר. כאן, במשרדו של עופר עייני, ראש הסתדרות עובדי המדינה, ישבו במאה הימים האחרונים אנשי מטה המאבק של עובדי המדינה ושלחו הוראות עיצומים לעובדים בשטח. כל מי שהיה צריך דרכון חדש, תעודת לידה, רשיון נהיגה, אישור טאבו או כל מסמך ממשלתי אחר ונתקל בדלת סגורה ושלט סליחה", אנו מצטערים, אבל אין לנו ברירה! המשרד סגור במסגרת העיצומים", שיידע שכל הקמפיין המציק הזה נוהל מכאן, ממשרד הסתדרותי קטן עם שולחן ישיבות סוכנותי, פינת ישיבה לשני אנשים וזהו. לא חמ"ל ולא חדר פיקוד קידמי, אבל מספיק בשביל לאכלס עשרות ראשי ועדים עצבניים שטימטמו את המדינה בכל יום במשך שלושה חודשים תמימים. לפעמים לא צריך הרבה פירוטכניקה כדי ליצור בלגאן, מספיק רק טלפון קטן של יו"ר ועד.

 

ביום שלמחרת החתימה על ההסכם עם האוצר נפגשו ראשי הוועדים הארציים בחדר של עייני. היתה שם הקלה גדולה ואנחת רווחה שהידהדה במסדרונות הארוכים, שהנה, למרות המתח ואי הוודאות, הצליחה החבורה לאחר מאות שעות של משא ומתן עיקש, וכמובן, שיבוש מהלך החיים במדינה, לבטל את גזירות הפיטורים. הורמה כוסית והאווירה השתחררה, ואחד מראשי הוועדים הזכיר ליו"ר הוועד של יחידת הפיקוח על הצומח והחי את הבטחתו, שאם כל העניין ייגמר בשלום – אז הוא ידאג להביא כבשה בריאה וכשרה ולערוך מישתה. את" בשר הפיגולים", העיר חברו, תתפוס" היחידה שישלחו לכנסת".

 

היתה שם שמחת ניצחון גדולה וסיפוק אדיר על הנחישות והעוצמה שגילו עובדי המדינה עד כדי כך שקם מישהו מראשי הוועדים ואמר: מעכשיו עובדי חברת החשמל אאוט, ועובדי המדינה אין. מהיום" אנחנו השאלטר של המדינה", הכריז חוטבלי משירות התעסוקה וכולם מחאו כפיים והינהנו, אנחנו" השאלטר של המדינה!"

 

בחולות עם סילבן

 

מאז החלה ההסתדרות במאבקה בתכנית האוצר לקיצוצים, פיטורי עובדים ושינויים מבניים במשרדי הממשלה, עוברת השמועה במסדרונות ההסתדרות: כוכב חדש נולד בבניין, החבר מחדר 236. גורמים בהנהגת ההסתדרות, שעבדו מקרוב עם עייני במהלך המאבק האחרון, מתארים אותו כדמות סמכותית, יוניוניסט קלאסי, כריזמתי, ראש אירגון עובדים המגיע לשיאו במצב משברי. עייני עצמו אומר שהוא לא מסוחרר, אבל כבר יומיים שחיוך גדול מרוח על פניו, חיוך של ניצחון.

 

תנאי הפתיחה היו קשים, והרוח דפקה בפנים. האוצר תיכנן לפטר 5,000 עובדי מדינה, לבצע שינויים מבניים חד-צדדיים באמצעות חקיקה, לקצץ בשעות הנוספות, לאחד אגפים, לפטר את עובדי מע"צ ולפרק אותה, למזג בתי חולים ולהפריט שירותים ממשלתיים. הרשימה עוד ארוכה ועייני עובר סעיף אחר סעיף ומסביר איך הצליח לסכלו, בעקשנות ועמידה על המיקח ותחת מתקפה תקשורתית וציבורית, שכן לא היה אזרח במדינה שלא נפגע מהעיצומים שנקטו העובדים.

 

מנהיג העובדים החדש נולד בבאר שבע בשכונה ב'. הוא בן 44, אביו היה סוחר, קונה ומוכר מכל הבא ליד, אבל פירנס בקושי רב את משפחתו. לא היה מחסור בבית, הוא מעיד, אבל גם לא שפע. אחד מחברי הילדות הטובים שלו היה סילבן שלום, שר החוץ. הוא" היה פריק של אופנועים", אומר עייני. ההיכרות הראשונית שלהם היתה במגרש חולי מחוץ לאחת השכונות, תוך כדי רכיבה על אופנועים. היינו" ונשארנו חברים בנפש, וגם אם לא נדבר 10 שנים, אנחנו מחוברים בלב".

 

זמן קצר אחרי הצבא התקבל לעבודה במס הכנסה, סניף באר שבע. התחיל כמבקר ניהול ספרים, פקיד זוטר שעיקר עבודתו לעבור בין עסקים קטנים, קיוסקים ומזנונים, לבצע רכישות תמימות כדי לבדוק אם בעל

העסק רושם את הקנייה בקופה או בספרים. אחר כך התגלגל ליחידת קומנדו מס באזור הדרום וטיפס עד לתפקיד ראש היחידה.

 

השתלבותו במקום העבודה היתה מיידית. שנה אחת בלבד לאחר שהתקבל לעבודתו נבחר כחבר בוועד העובדים של סניף דרום. חצי שנה עברה וכבר נבחר לראשות הוועד, ומי שמכיר קצת את דרך התנהלותם של משרדים ממשלתיים יודע שלא מדובר בדבר של מה בכך. הם מלאים אינטריגות, מאבקים פוליטיים, בנויים ממחנות. עייני אומר שעוד לפני שנבחר לתפקיד גילה עניין בכל אחד ואחד מהעובדים, הטה אוזן קשבת לצרות וניסה לסייע. עמיתיו מספרים שידע לזהות את הפוליטיקה הפנימית במקום העבודה ולהתברג לעמדות המפתח, עד שנבחר לראשות הוועד. כל זה אירע ב-1984, ושמונה שנים אחר כך, אחרי שצבר כוח ומעמד, נבחר לראשות הוועד הארצי. גם בפוליטיקה בחש עייני, היה חבר מפלגת העבודה והאיש של בייגה שוחט בדרום אשר ניהל עבורו את מטה הפריימריז בבחירות 93'.

 

ימיו כראש ועד העובדים הארצי במס הכנסה היו רבויים בסיכסוכי עבודה. בקיץ 1999 מונה על ידי פרץ להנהיג את הסתדרות עובדי המדינה. מדובר בגוף המאגד 80 ראשי ועדים ארציים של משרדים ממשלתיים, המחולקים לחמש חטיבות. בראש כל חטיבה עומד מזכיר העומד בקשר עם ראשי הוועדים העובדים תחתיו. העסק מסורבל, לכל משרד ממשלתי יש סניפים ברחבי הארץ, בכל סניף יש ועד מקומי הכפוף לוועד האזורי, הכפוף לוועד הארצי. ובכל זאת, 60 אלף עובדים ממשלתיים שייכים לאירגון של עייני, כוח לא מבוטל שאת נחת זרועו הרגיש כל אזרח במדינה בשלושת החודשים האחרונים.

 

משחק על כל הקופה

 

עד שעייני הגיע, הסתדרות עובדי המדינה היתה גוף מפולג, מנוהל על ידי מינויים פוליטיים, חסר מחץ ונטל מראשי הוועדים את סמכות ההחלטה. עייני עשה סדר, הטיל וטו על השיטה הישנה וקבע שמעתה ואילך ועדי העובדים ינהלו את ענייניהם. לדבריו, עשה עבודת חריש, ישב על כל אחד ואחד מ-80 ראשי הוועדים, יצר איתם יחסי אמון ועבודה, והטמיע בהם את התובנה, לפיה תפקידם לא רק לדאוג ולשמור על עובדי משרדם, אלא גם על עובדי המשרדים האחרים. סולידריות" היתה מילת המפתח שלי", הוא אומר, סולידריות" עד הסוף. אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. מגוף לא תכליתי הפכנו לאגרוף קמוץ, לתלכיד סולידרי".

 

ריח התבערה עמד באוויר מראשית השנה שעברה. תחילה נאבקה ההסתדרות באוצר נגד הכוונה לפטר אלפים ולבצע שינויים מבניים במשרדי הממשלה. בקיץ הושגו הבנות ונחתם הסכם על פיטורי 700 עובדים מהמשרדים הממשלתיים. עברו בקושי חודשיים ובאוצר החליטו לא לקיים את ההסכם ולצאת בתכנית גזירות חדשה. עייני אומר שבאותה נקודה נפל לו האסימון שנתניהו נחוש לחסל את העבודה המאורגנת בישראל. הוא הקים מטה מאבק מצומצם שהורכב מראשי 40 ועדים, הגדולים והחזקים בשירות הממשלתי, והודיע להם שהפעם זה משחק על כל הקופה.

 

"לפני שהתחיל המאבק כינסתי את ראשי הוועדים אצלי, ואמרתי להם: 'תקשיבו טוב, יש שר אוצר שרוצה ללכת על ראשם של עובדי המדינה. יש שתי אופציות, האחת שכל אחד יילחם על הבית שלו וישיג מה שישיג, והשנייה שנלך כולנו כאגרוף וניצור מאזן אימה. שיידע שאם הוא רוצה לנגוע בעובדי המדינה – אז יש מולו ארגון גדול. לא האוצר נגד עובדי מע"צ, אלא האוצר נגד כל עובדי המדינה'. וזה לא היה פשוט. בעובדי שירות התעסוקה ביבי לא התכוון לגעת הפעם. תפסתי את ראש הוועד שלהם, אהרון חוטבלי, ואמרתי לו: 'הפעם לא נוגעים בכם, אבל לך תדע, מחר אתם תהיו הבאים בתור'. ידענו את גודל הגזירות וזו היתה שעת מבחן. אמרתי לראשי הוועדים שמה שלא יהיה, את ההחלטה נקבל ביחד. אם הולכים ביחד אז מחליטים על זה פה אחד. וכך היה. איש לא היסס, החלטנו להתכנס למבנה של אגרוף ברזל".

 

הכל מתחיל ונגמר בסולידריות. עובדי המכס, שגם בהם לא היתה כוונה לפגוע, הצטרפו למאבק בכל הכוח. יו"ר הוועד שלהם, אבי אדרי, הורה לאנשיו לשבש את העבודה בנקודות הביקורת. מראות התורים הארוכים באולם הנכנסים בשדה התעופה נצרבו בתודעה הציבורית. מי שעמד שם בתורים לא הפסיק לקלל. המוכסים" קיבלו מכות, חטפו קללות ויריקות. במהלך המאבק נשלחו אליהם חוקרי משמעת מנציבות שירות המדינה שצילמו אותם תוך כדי העיצומים. ניסו להטיל עליהם מורא ופחד והם לא נרתעו. הם הלכו בכל הכוח כי הם הבינו שזה הקרב על הבית, ולאו דווקא שלהם".

 

מאבק, אומר עייני, זה עניין של אינטואיציה. קומבינציה של תחושות בטן ואנליזות קרות של מהלכי היריב. אין לו השכלה גבוהה, הוא לא קרא על מאבקים דומים בעולם, לא השתלם במדינות אחרות. הוא זוכר שראה לפני שנים סרט של סילווסטר סטלונה בשם "אגרוף", על מאבק איגוד נהגי המשאיות בארה"ב, והושפע מאוד מנחישות הנהגים.

 

100 ימים נמשך המאבק ובאוצר חיפשו כל דרך כדי לשבור את העובדים. מנכ"לים" של משרדים איימו על עובדים שיחזרו לעבודה ולא הם יבואו איתם חשבון כשהעניין ייגמר. איימו על עובדים בדין משמעתי. פקידי האוצר יצרו דמורליזציה כשהורו לנכות משכורות שלמות לעובדים מקבלי הקהל ולנכות רק חלק קטן לעובדים אחרים. נוצר מצב שאנשים שעובדים באותו החדר התמרמרו אחד על השני. יו"ר הוועד של עובדי משרד התחבורה אמר לי לא פעם במהלך המאבק, שיש בעיות בסניפים, שיש עובדים שרוצים לפתוח ולעבוד כרגיל כי הם לא יכולים להמשיך ככה בלי משכורת.

 

"עשינו כנס גדול, קראנו לו כנס חיזוק, וסיפרתי לעובדים סיפור מהילדות שלי. היה לי דוד עיוור וחכם, איש משכמו ומעלה, שפעם אחת שאל אותנו, את כל הילדים במשפחה, שאלה: 'יש איש זקן שהוא הכי חכם בעולם, אין יותר חכם ממנו, והוא נותן לכם הזדמנות לשאול אותו את שלוש השאלות הכי חשובות בעולם, שאולי התשובות להן יכולות להציל את העולם. מהן שלוש השאלות הללו?'. כל אחד זרק משהו אחר, ואז אני אמרתי שאני מוותר על שאלה אחת בשביל לשאול אותו מהן שתי השאלות האחרות הכי חשובות בעולם. ככה אני מפסיד שאלה אחת, אבל מרוויח שתיים. אותו דבר אמרתי לעובדים, תפסידו שכר של כמה חודשים ותרוויחו את השנים הבאות. זה היה מה שכל ראשי הוועדים העבירו לעובדים שלהם.

 

"היו אין ספור אסיפות, והמסר היה 'אנחנו יודעים שקשה לכם, אפילו קשה מאוד, כי אתם לא אנשים עם חסכונות, אתם קשי יום. אבל אין ברירה, אם לא נעמוד מול האוצר הפעם, הם ישברו אותנו ולא יהיה לנו עתיד'. ובכינוסים, כשראיתי את העובדים עייפים מהמאבק, הייתי אומר להם: 'גם אם כולכם תישברו ותחזרו לעבוד, אני ממשיך להיאבק. והם הבינו שזה המאני טיים, שהפעם זו המלחמה על הבתים שלנו".

 

לחיצה קטנה על כפתור

 

באחד בחודש היו פותחים העובדים את תלוש המשכורת וראשם הסתחרר בבהלה. לאחד ניכו 100%, לשני 80%, לשלישי משכורת מלאה ולא נעים מהחברים האחרים. ודווקא בראשון לכל חודש היה מטה המאבק מחריף את העיצומים כדי לאותת לאוצר שהניכויים בשכר לא שוברים את רוח העובדים. עייני אומר שאם רק היה רוצה – כל הסיפור היה נגמר הרבה יותר מהר. "נכון שהציבור סבל, אבל לא עצרנו קצבאות זקנים, קצבאות ילדים, קצבאות אבטלה וקצבאות של חד-הוריות. הרי לחיצה קטנה על כפתור במחשב עוצרת את כל הקצבאות האלה. תאר לך חודש אחד שהמסכנים האלה לא מקבלים קצבה. מדובר בעשרות אלפי נפגעים אם לא מאות אלפים. יום למחרת, אלפים יוצאים לרחובות והממשלה מתחננת לסגור איתנו עיסקה. היו לנו קווים אדומים. הלכנו רחוק, אבל ידענו שלא הכל כשר.

 

"נכון שכלל הציבור לא תמך בנו. כאזרח גם אני לא אוהב עיצומים ושביתות. אבל למה שנהיה אנחנו בשר התותחים, פה לא מדובר בכמה מאות אנשים בלבד. 5,000 איש לפטר זה 5,000 משפחות, בכל משפחה יש ילדים ובסך הכל עשרות אלפים היו נפגעים מהתכנית הזו, ומה, אנחנו לא שייכים לכלל הציבור? ואם בדאגה לטובת הציבור עסקינן, תשמע סיפור:

 

"במסגרת העיצומים מנענו החזר מע"מ בסך מיליארד ומאתיים מיליון שקל. מתוך זה מיליארד שקל היו אמורים להגיע לבעלי ההון, יצואנים ובעלי מפעלים גדולים, ומאתיים מיליון לבעלי עסקים קטנים, מה שנקרא האנשים הפשוטים. האוצר עשה שמיניות באוויר ותימרונים במחשב ושיחרר את מיליארד השקל לבעלי ההון. ה-200 מיליון שקל לבעלי העסקים הקטנים לא עניינו אותם. ראינו ככה, הלכנו ביוזמתנו ושיחררנו את ה-200 מיליון לעסקים הקטנים. ככה, לצערי, בנויה המדינה שלנו".

 

המאבק בנה אותו כמנהיג. הוא מסומן עתה כיורשו של עמיר פרץ. הוא עצמו מבטל את העניין בנפנוף יד. זה לא סוד שהוא בן טיפוחיו של פרץ, כל מהלך הכי קטן במאבק הזה היה מתואם ביניהם לפרטי פרטים. הוא מבין בפוליטיקה, מקורב לבייגה, לשלום, ולמרות שתמך בחיים הברפלד נגד פרץ בבחירות לראשות ההסתדרות ב-94', ידע להחליק למחנהו של פרץ בטבעיות לאחר שזה ניצח. בבוא השעה, כשתיפתח מלחמת הירושה על כיסא היו"ר, הוא יידע להפעיל מנועים ולשנע את כוחותיו במערכה.

 

הוא מבחין בין שלום, בתקופת כהונתו כשר אוצר, לבין נתניהו, שר האוצר הנוכחי. גם שלום רצה לחתוך במגזר הציבורי, אבל, אומר עייני, אפשר היה לדבר אל ליבו. "עם שלום היה לי הרבה יותר קל לדבר, ולא רק בגלל שאנחנו חברים מילדות. הוא לא גדל בסביון והוא מבין מה המשמעות של פחות 100 שקל במשכורת למי שמרוויח 3,500 שקל בחודש. וכשהוא התעקש לקצץ, אמרתי לו: 'אין בעיה, תעשה אתה את חלקך ואני את חלקי'. ויצאנו לעיצומים של חודש. אחר כך מצאנו את נקודת האמצע כי היה אפשר לדבר איתו.

 

"עם נתניהו אי אפשר לדבר. הוא לא מכיר את הצד השני של המטבע. הוא באמת מבין גדול במספרים, אבל לא מבין שמאחורי כל מספר עומד בן אדם. הוא יצר לעובדי המדינה דימוי של פרזיטים שמשתכרים עשרות אלפי שקלים בחודש. האמת היא שרוב עובדי המדינה הם עובדים קשי יום, שמביאים בקושי 4,000-5,000 שקל בחודש. עובד משרד הפנים מקבל 180 איש ביום, לא מצליח להרים את הראש מהדלפק, זה פקיד שמרוויח 3,500 שקל, וביבי מדבר איתנו על יגוארים. בקושי הצלחנו להתקדם מסוסיתא לסובארו, והוא רוצה להחזיר אותנו לסוסיתא".

 

ניהלנו מאבק מפואר, הוא מסכם בגאווה, עוד ילמדו אותו באוניברסיטה. מה" זאת אומרת ילמדו", מפתיעה העוזרת המשפטית שלו, רווית דב, כבר" הזמינו אותך להרצאה באוניברסיטה!"