אולי הבעיה של הזמר המזרחי הישראלי היא מחסור חמור באנשי מקצוע בעמדות הניהול האישי והאמנותי. "התינשאי לי", אלבומו השלישי של רגב הוד (23), מציג במלוא החריפות את היעדר היכולת של סוחרים באיצטלת מפיקים להדריך ולבנות זמרים חדשים ולהפוך מתחילים לכוכבים.
לכאורה זה אמור להיות אלבום הפריצה של הוד. למעשה הוא מחזיר אותו לנקודת ההתחלה. במקום לסלול דרך עצמאית ולבנות אישיות משלו, הוד וסביבתו שואפים להיות אייל גולן ישן. לא מודעים לכך שהמודל (לא הזמר!) פאסה ושצריך להמציא את הגלגל מחדש, כפי שגולן עשה בזמנו. אלא שבבידול המותג צריך להשקיע: לאתר יוצרים בלעדיים, לשבור נוסחאות כתיבה ועריכה מקובלות (מי קבע ששיר 3 חייב להיות בלדה?), לחרוג מעצלנות יצירתית וממסחרה אמנותית - ולא כל אחד יכול.
וכך הופך התקליט החדש של הוד לשדה ניסויים ליצירת להיטים אך להריסת זמר. למרות ניסיונותיו הכנים אך המוגבלים של אלון צדוק, מנהלו האישי (שכתב ארבעה טקסטים מתוך עשרה), אין סדר, היגיון וקשר בין השירים. המסרים סותרים, מבלבלים, מתנגשים וחוזרים על עצמם, גם בעיבודים המוסיקליים המשומשים, התקליט מתחיל בשיא (שיר הנושא) ונפסק (לא מסתיים!) בשיר שצריך להיות ראשון "ראי שעל הקיר" שיר אחד מושר פעמיים ("שש בש" ו"אלופת המשחק"), ואחר מחודש, אך ללא הנמקה ("הילדים של חורף 73'). ועולה התהייה אם רגב הוד הוא זמר בדוי או שם כיסוי?
נכון, יש לפחות שלושה להיטים גדולים ("התינשא לי", "שש בש" ו"אוקיינוס אהבה"), אבל אין תקליט ומשמעות. סתם אוסף של שירים.