הלייזר המשוכלל עושה שימוש ביוד וחמצן, והוא מתאפיין ביעילות גבוהה הנובעת כתוצאה ממהילת החומרים בפעילים בחנקן ולא בהליום, בו משתמשים בדרך כלל. השימוש בחנקן, מעבר להיותו יעיל יותר, הוא גם זול יותר - החנקן מהווה כ-78% מהאטמוספירה (בנפח), והוא מופק בכמויות ענק ברחבי העולם, המשמש לתעשיות שונות כך שמדובר בחומר גלם זול יותר מההליום. לכן, הוצאות ההפעלה, הפיתוח והשכלול של מערכת הלייזר הן זולות בהרבה מאלה של לייזרים הפועלים בטכנולוגיות שונות.
את המחקר ריכזו פרופסור זמיק רוזנווקס (בתמונה) ודוקטור בוריס ברמשנקו. הצוות הישראלי פיתח מתקן לייזר קטן, בהספק של כ-1 קילווט, ובשל מימדיו הקטנים יכלו לערוך בו שינויים ולשפר אותו. "קנה המידה הקטן של פיתוח זה", אמר פרופסור רוזנווקס, "מאפשר גמישות בשינויים במבנה הלייזר, לימוד מעמיק של הפרמטרים האופטימליים והכנסה מהירה של שינויים באופן הפעלתו".
הלייזר מפותח כיום בקנה מידה גדול יותר בארצות-הברית, רוסיה, יפן, סיר וגרמניה, והוא נחשב ללייזר המוביל מבין הלייזר רבי העוצמה בעולם.