דרוש שינוי אופי

הסקסיסזם ואי השוויון בחברה הישראלית הם שורש תופעת האלימות כלפי נשים

עד לפני שנים לא רבות, רק בודדים בישראל התייחסו ברצינות לנושא האלימות כלפי נשים. ב-1991, כשכבר לא הייתה ברירה, ניקה המחוקק את מצפונו והחוק למניעת אלימות במשפחה עבר במליאת הכנסת. אבל החקיקה לא הביאה את התוצאה המיוחלת, משום שהיא לא לוותה בהקצאת משאבים לטיפול אמיתי בנושא. לכן בינתיים הנשים מוכות, מתענות ונרצחות, ועולם כמנהגו נוהג.

הדעה בדבר נחיתותן של נשים מקובלת בחברה הישראלית, ואפילו לא נעשה ניסיון בשם "התקינות הפוליטית" להסתיר אותה. הנה, האוניברסיטה העברית פתחה קורס בנושא נחיתותן של נשים.

שורש האלימות הוא הסקסיזם וחוסר השוויון בין נשים וגברים בחברה הישראלית. מקורם במבנה הכלכלי, החברתי, הדתי, הפוליטי והחינוכי של החברה שלנו. הם משמרים את הדומיננטיות של הגבר כתבנית רצויה, וגברים רבים משתמשים באלימות כדי לטפח ולחזק את מעמדם במשפחה כבעלי פריבילגיות.

גם במחקר שקיימה נעמ"ת לא מכבר על פרופיל האשה הישראלית ועל יחסים בין המינים, הסכימו רוב המשתתפים, גברים ונשים, כי מעמד המשפחה בחברה הישראלית נקבע על-ידי הגבר. אמנם רבים מעדיפים יחסים שוויוניים בין המינים, אבל העדפה זו נתפסת בעיקר כהשקפת עולם ערכית-אישית. החברה מגינה על סמכות הגבר, הן בסביבה המשפחתית והן בסביבה הציבורית. כתוצאה מכך איום על עליונותו של הגבר נחשב בעיני רבים כמצדיק שימוש בכוח ובאלימות. גם מערכת החינוך אינה פועלת, לא בשיעורים ולא בחומרי הלימוד, להפנמת ערכי השוויון בין המינים, שלא לדבר על השפעת השירות הצבאי.

הנשים עצמן נאבקות על מעמדן, והגיעו כקבוצה וכיחידות להישגים נכבדים בהשכלה, בהכרה בערך עצמן ובהשמעת קולן בציבור. אבל כל עוד הדברים אינם משתקפים בסדר החברתי, פוליטי, כלכלי, חינוכי ומבני, נמשכת שליטת הגברים בנשים, ולצידה האלימות נגדן. ככל שנשים הופכות עצמאיות יותר, דעתניות ומשכילות, מתפתחת כלפיהן עוינות, המלווה ברצון לדכא אותן. במקרים של אלימות מופנית לא פעם טענה כלפי האשה המוכה, שהיא סוררת, לא צייתנית, קנטרנית.

המבנה הכלכלי והתעסוקתי הלא שוויוני מאפשר מעט מאוד אלטרנטיבות לנשים. הן מרוויחות פחות, מתקשות להגיע לתפקידים "טובים", וחוץ מזה נאלצות להתמודד גם עם תופעת ההטרדה המינית, שקיימת בכל המערכות.

 

בתנאים החוקתיים, הכלכליים והחברתיים הקיימים אצלנו, תפקידיה החשובים ביותר של האשה בחברה הם להיות רעיה ואם. הנורמה היא שאשה אינה שלמה ואמיתית אם איננה נשואה ואם אין לה ילדים.

יתרה מזאת, החברה מטילה עליה את מלוא האחריות לגידול הילדים, אך אינה תומכת בה מבחינה כלכלית על-ידי הכרה בהוצאות ותמיכה בהקמת מעונות יום לכל. וכך, נשים ממשיכות להיות תלויות בבן זוגן - הן מבחינה כלכלית והן בשם התפיסות המסורתיות של מכובדות והכרה חברתית - ורבות מהן הסובלות מאלימות מעדיפות לבלוע את הסבל, הכאב והעלבון בדממה, אחרת הן נידונות לעוני או לבידוד חברתי.

המבנה הלא שוויוני והסקסיסטי של החברה משפיע לא פעם על יחס הגורמים המטפלים וזאת בגלל האוריינטציה הגברית שנהוגה במערכות שירותי הרווחה, הבריאות והמשפט.

לאור המצב העגום הזה, העבודה הסיזיפית שעושים ארגוני הנשים בנושא האלימות במשפחה היא רבת ערך - בסיוע לנשים עצמן, בהעלאת המודעות בציבור ובהשפעה על הגורמים המטפלים לשנות את גישתם הסקסיסטית. יש שינוי, אבל הוא מתפתח באיטיות נוראה. אין מנוס מן המסקנה שבלי שינוי מהותי באופי החברה, השיפורים בטיפול בתופעות הטרור בתוך המשפחה יהיו קטנים ויגעים.

 

 

חדוה אלמוג, יו"ר נעמ"ת