"זה כמו להסתכל על צבע מתייבש", מביע הבלש הפרטי שמגלם ג'ין הקמן את דעתו על סרטיו המשמימים של אריק רוהמר ביצירת המופת של ארתור פן, "חקירה באפלה". בפרפרזה אפשר לומר שהצפיה ב"נערה עם עגיל פנינה" כמוה כהסתכלות על תהליך התייבשותו של ציור פרי מכחולו של ההולנדי ורמיר. כיוון שבמשפט הנ"ל טמונה אחרי הכל מחמאה לא קטנה, נבהיר לאלתר: לא בציור מקורי מדובר אלא ברפרודוקציה. רוצה לומר, זה נראה אך לא מרגיש כמו.
אכן, הישגיו הגדולים של "עגיל פנינה" מצויים בתחומי הצילום והעיצוב האמנותי. כך, אדוארדו סרה ובן ון אוס, הצלם והמעצב בהתאמה (ון אוס זכור במיוחד בזכות עבודתו בסרטיו של פיטר גרינאוויי, שבעצמו כתב וביים ב-1999 את האופרה "כותבות לוורמיר"), הופכים את הסרט כולו לתמונה של ורמיר; כזו שאמורה לסחוט קריאות התפעלות והמהומי הבנה ממי שאמונים על ציוריו של אמן האור בן המאה ה-17, שרק 35 מהם נותרו כיום פזורים במוזיאונים ברחבי העולם.
ברם, סרט הוא עוד כמה דברים חוץ ממפגן מרהיב של אור וצבע – סיפור ודמויות, למשל. ואלה, אפעס, לא ממש נוכחים ב"עגיל פנינה", המבוסס על ספר נמכר בשם זה מאת טרייסי שבלייה, שאינו אלא רומן רומנטי המבקש להציע פתרון מצוץ מהאצבע לתעלומה האופפת את ציורו המפורסם של ין ורמיר, המתאר נערה אניגמטית פשוטת מראה הלוטשת בצייר עיניים מעבר לכתפה השמאלית. סביב הנערה והפוזה רוקחים הספר והסרט מעשיה שבמרכזה אישה צעירה (סקרלט ג'והנסון) שהגיעה לעבוד כמשרתת בביתו השרוי במרקחה של הצייר איש דלפט (בגילומו של קולין פירת), ושימשה לו כמסתבר מודל, מושא תשוקה והשראה.
יופיו של השעמום
לו היה זה סרט מעניין, ולא עוד מעשיה רומנטית המעמידה פני רצינות תהומית, היה הבמאי פיטר וובר שזו לו עבודתו הקולנועית הראשונה יורד לעומקו של חקר המבט הגברי בציור ובקולנוע, סוגיה מהותית בכתיבה התיאורטית על אמנות התמונה הנעה למין שנות ה-70. שם יש אוחז במכחול, פה זה במאי סרטים, ומבט שניהם נתקל בזה ששולחת לעברם חזרה המודל הנשי שלהם. כן, לו רק היה זה סרט אינטליגנטי במיוחד, ולא אוסף מרשים של שתיקות מלאות משמעות ומבטים חטופים, היה מתבצע כאן פענוח מזהיר של מבט נשי. אלא ש"נערה עם עגיל פנינה" מעדיף להיוותר בחזקת פנטזיה מלוקקת בהוצאת "מזרחי" שהפכה לבון טון תרבותי.
בדומה לתמונותיו של ורמיר שתיעדו – כן, זו המילה – נשים השקועות במלאכות בית, כך גם הסרט מקפיד להישאר ולתאר בפרטנות את הנעשה בתחומי ביתו ההומה של האמן השתקן והמסוגר, שנשלט בידי חותנת דומיננטית ואשתו הנוירוטית והוולדנית. אין זו הפעם הראשונה שסרט/ספר נדרש לגולל (גם אם באמצעים פיקטיביים) התרחשות היסטורית מבעד לעיני מי שהודרו ממנה – על פי רוב נשים. אף אין זו פעם יחידה שבה יצירת אמנות אחת (סרט) מבקשת לבחון באמצעות מעשה אמנותי אחר את האופן שבו המציאות הופכת למעשה אמנות, ולהיפך (ו"דוגמנית עירום" של הצרפתי ריווט מ-91' הביא את ההגות החזותית בנושאים המורכבים הללו למיצוי מושלם). לזכותו של "עגיל פנינה" יצוין כי הוא הסרט היפה ביותר שעסק אי פעם בנושאים הללו. יפה, אך בעיקר נטול נשמה ונוסך שעמום.