ראו את כל הפרקים בסדרה 'חוצה אמריקה' בסוף הכתבה
הגרדום שבעזרתו נפחו לא מעט פושעים את נשמתם, נמצא במקום הכי פחות צפוי - במוזיאון לחלוצים של העיר בוזמן (Bozeman)במדינת מונטנה. הפושע האחרון נפרד שם מהעולם ב-1924, כך שאתם יכולים להירגע. בבית-הכלא, שנתרם על-ידי העיריה לשימוש כמוזיאון לפני כ-20 שנה, לא טרחו לערוך שינויים בתאי המעצר ולא נגעו בדלתות הכבדות וסוגרי המתכת. כל זה הפך לחלק בלתי-נפרד מהמוזיאון. במקום מוצגים תמונות, חפצים, בגדים, כלי נשק ורהיטים מימיה הראשונים של העיר ושל מונטנה בכלל, כשלצידם קריקטורות מעשי ידיו להתפאר של שחקן הקולנוע גרי קופר, שגדל בעיר, וסיפורו של מייסד היישוב, ג'ון בוזמן.
בוזמן, במקור איש ג'ורג'יה, נדד ב-1864, יחד עם מחפשי זהב אחרים, לחפש את מזלו בקניון אדלר שליד וירג'יניה-סיטי. הוא העדיף להשתקע בעמק הפורה ולייסד עם שותפיו יישוב שפרנסתו על חקלאות. אבל הברנש הזה מת מירייה מיסתורית ב-1867. עד היום לא ידוע אם מדובר במעשה ידיו של שותפו או של אחד האינדיאנים בהם נתקל בדרכו, ואולי היתה זו נקמתו של בעל נבגד, שכן בוזמן נודע כרודף שמלות לא קטן.
בוזמן: אופנתיות מפתיעה
בוזמן, השוכנת בגובה 1,600 מטר ושיעור תושביה 32 אלף, היא העיר הראשונה בה תפגשו בדרך מערבה, על כביש האינטרסטייט I-90. כביש זה מפריך את הדעה המקובלת שאוטוסטרדות עוברות לרוב באזורים משמימים להפליא. כאן חוצה הכביש נופים מרשימים, כשהרים נישאים ניבטים אליכם תוך כדי נהיגה. העיר, מקום מושבה של אוניברסיטת מונטנה, שוכנת באחד העמקים הפוריים בעולם - עמק גאלאטין.
רחובה הראשי של בוזמן הירוקה והאופנתית מפתיע ברמת החנויות, הגלריות והמסעדות האנינות שבו. בניגוד למרבית אחיותיה במונטנה, שהחלו כמחנות כורים או מחפשי זהב, היא נקיה ממבני תעשייה מכוערים.
מוזיאון מעניין אחר, מפואר בהרבה מזה של בוזמן, מוקדש להרי הרוקי. בכניסה למוזיאון תפגשו שלד משוחזר של הטורף המפחיד ביותר שהילך אי פעם על כדור הארץ - טירנוזאור. אורכה של המפלצת, המכונה בשם החביב 'ביג מייק', היה באותם ימים רחוקים 12 מטר, ומשקלה 3 טון. במוזיאון הרוקיס תלמדו גם שלפי ממצאים ארכיאולוגיים האינדיאנים ישבו באזור עשרת אלפים שנה לפחות, מה שמעניק להם ותק מוחץ בהשוואה לכובשים הלבנים.
בוזמן משמשת גם כנקודת יציאה למסלולי טיולים רבים בסביבה. אחת האטרקציות המומלצות לחובבי סדקים, מערות ומחילות הן מערות לואיס וקלארק, כשעה נסיעה מהעיר. גילוי המערות מיוחס לצמד לו מיוחסת פריצת הדרך למערב הפרוע, למרות שידוע כי רק בשנות ה-40 של המאה ה-19, כ-30 שנה אחרי שהמשלחת בראשות השניים בוססה מקום, ביקרו בהן בראשונה אנשים לבנים, ציידי פרוות. לבנים.
ביוט: הווה עגום
אחת הערים הפחות סימפטיות במונטנה היא ביוט (Butte), כ-130 ק"מ צפונית-מערבית לבוזמן. זו שוכנת על שורת גבעות תלולות, והמבנים הבולטים ביותר בה הם מגדלי מכרות הנחושת - מגדלי מתכת מכוערים שעל אחד מהם, מגדל החופש, מתנוסס בגאווה דגל ארה"ב.
בביוט התרחש ב-17 ביוני 1917 אחד מאסונות המכרות הכבדים ביותר בהיסטוריה, כשיותר מ-400 כורים נלכדו במעבה האדמה. הכניסה למכרה עלתה בלהבות. רק אחרי מבצע חילוץ שנמשך כמה ימים ניצלו יותר מ-200 כורים, בעוד 168 אחרים שילמו בחייהם. על גבעה הצופה לעבר המכרה הוקם אתר זיכרון מרשים, עליו חרוטים בנחושת, בין השאר, כמה מהמכתבים האחרונים שכתבו פועלי המעמקים למשפחותיהם כשהמתינו לחילוץ.
לא ייאמן, אבל בראשית המאה העשרים נחשבה העיר חסרת הברק הזו לאחת העשירות בעולם - מעין עמק הסיליקון של סוף המילניום שחלף. אמרו עליה שהיא שוכנת על ההר העשיר בעולם בגלל מרבצי הנחושת, הזהב והכסף העצומים שנמצאו במעבה אדמתה. מספר תושביה הגיע אז כמעט ל-100 אלף ולא מעט סלבריטאים, ביניהם הנשיאים הווארד טאפט ותיאודור רוזבלט, אלוף האיגרוף ג'ון סאליבן ואפילו השחקנית המפורסמת שרה ברנרד, טרחו להגיע אליה.
ההווה, כאמור, עגום למדי. ירידת הביקוש לנחושת והידלדלות המכרות, שלא לדבר על המשבר הכלכלי הגדול בשנות השלושים של המאה שעברה, הביאו בהדרגה לסגירת המכרות ולהתמוטטות החברות שאלו היו בבעלותן. עם זאת, ניכרים בעיר בתקופה האחרונה סימני התאוששות, הרבה בזכות עקשנות תושביה. אומנם רק מיתחם המכון הטכנולוגי של מונטנה נותר ירוק ונאה, ורק בתים ספורים מעידים על גדולת העיר בעבר, אבל עדיין יש כאן כמה אטרקציות המצדיקות ביקור.
במכון האוניברסיטאי ממוקם מוזיאון מעניין למינרלים, בו מוצגים לא מעט מרבצים מהרי הסביבה, ביניהם גושי זהב, אבנים ומינרלים שונים. קרונית טרולי עומדת לרשות המבקרים בעיר (ברח' ג'ורג' 1000) כדי לקחת אותם מאתר מעניין אחד למשנהו.
האתר המעניין ביותר הוא המוזיאון העולמי לכרייה, שמעליו מתנשא מגדל-פיר, הכניסה למכרה, שנקרא פעם 'מכרה הנערה היתומה'. במקום ניתן ללמוד על התפתחות המכרות ועל חיי היומיום של הכורים, לצד הציוד בו השתמשו לעבודה. לא פחות מעניין הוא השיחזור של מחנה כורים אופייני, על כל עשרות הבתים שהיו בו, כולל כנסיה ובית בושת - שני המוסדות הפופולריים ביותר במחנה, שנקרא בזמנו 'ערוץ להט הגיהנום'.
אגם מים רעילים
אם כבר כאן, לא תפספסו את הפסל הענקי גבירתנו של הרוקיס (OUR LADY OF THE ROCKIES), שנבנה על ההר המשקיף על העיר. הפסל הוקם ביוזמת אחד התושבים שאשתו חלתה בסרטן. זה נשבע שאם תבריא, יקים לכבודה פסל על צלע ההר. הוא כמובן עמד בדיבורו ובעזרת מתנדבים רבים הצליח להרים, בסיוע מסוק, פסל של הבתולה הקדושה, המואר בלילות באור-יקרות.
ביקור מפחיד במקצת מצפה לכם בברקלי פיט, מכרה פתוח של חברת הכרייה הגדולה אנקונדה, שנזנח ב-1982 לאחר שסחטו ממנו כ-1.5 מיליארד מרבצים. מים רעילים עלו בינתיים משכבות האדמה שמתחתיו, כיסו את פיתחו החיצוני של המכרה ויצרו מעין אגם קטן, המעיד מה עלול לקרות לכולנו אם לא נייחס חשיבות ראויה לאקולוגיה.
קרונית הטרולי עוצרת, בין השאר, בביתו של צ'ארלס קלארק, מי שכונה בזמנו 'מלך הנחושת', ונחשב לעשיר מופלג. הבית (רח' GRANITE 219 .W) נבנה ב-1884 ונפתח לציבור בשנות השבעים של המאה הקודמת, כשהמגזין נשיונל ג'יאוגרפיק מכנה אותו "בית הראוי לבית מלוכה". ביקור מומלץ נוסף הוא בבית שנבנה בסוף המאה ה-19 והפך ברבות השנים למוזיאון אמנות (רח' ברודווי מספר 321-W).
על תולדות הסינים בביוט ניתן ללמוד במוזיאון THE MAI WAH, שמציג מסמכים על על קהילה וממוקם במה שהיתה הצ'יינה טאון המקומית (רח' מרקורי 17-W). ובאחד הרחובות הראשיים, בשישי בערב, גיליתי בית-כנסת. סגור.