למה לסבול?

קארין ארד סובלת משבוע נטול מצב רוח, מחליטה לחקור את מערכת היחסים המיוחדת בין האושר לסבל ומגיעה למסקנה פשוטה לתפעול.

השבוע הגזמתי. הגעתי לדציבלים כאלה של אומללות, שלא יכולתי לזוז במשך שעות. המוח שלי היה ריק מרוב חרדה, "איי היט רוק בוטום". ואז הבנתי את הקלישאה: "השעה החשוכה ביותר היא רגע לפני עלות השחר". היתה לי הארה. אני לא חייבת לסבול. האמת, זה קרה משעמום מצטבר.

 

משעמם להגיע כל שני וחמישי למצבים שבהם אני חייבת לבכות, לצרוח, לשבור משהו. לא שאני לא מבינה איך הגעתי לשם – החיים קשים. הם קשים, ואני דרמה קווין, ומאחר שגם הצלחתי לשכנע את כל הסובבים בסבלי המוצדק, נכנסתי ללופ קטלני, ודמות "הסובלת" השתלטה עלי. ככה, לאט אבל בטוח, התרגלתי לסבול, כמו שהרבה מאיתנו עושים, מתוך בחירה לא מודעת.

 

אני לא בטוחה אם זה מולד או נרכש, אבל יש אנשים בעלי נטייה לבחור בסבל יותר מאחרים. אנחנו מתחלקים לשני סוגים: העושים והחולמים. העושים חיים בהווה, במציאות, שואפים תוך מה שהם קוראים לו "הבנה של המגבלות", ובדרך כלל יהיו בעלי נטייה להתמקד בדברים מוחשיים, כלומר ב"יש".

 

החולמים, לעומתם, חיים בעתיד, בפנטזיה, לא מכירים במגבלות. אלה, בדרך כלל, יהיו בעלי נטייה להתמקד בדמיונות, כלומר ב"אין". מן הסתם, הרבה יותר קל להיות מאושר כשאתה סופר מה יש לך מאשר כשאתה ממוקד בהשגת מה שאין לך, ואלה האחרונים, כמובן, מסתובבים עם פרצוף סובל. נחשו איזה סוג אני.

 

אז נכון שסבלתי בצדק, אבל למי אכפת. גם אומללות מוצדקת זה לא כיף גדול. מכאן הסקתי שאם בחרתי את זה, גם יכולתי בהכרח לבחור להתמקד בטוב, למצוא גם לו סימוכין במציאות ולהיות מאושרת – גם בצדק. אבל עם כל בחירה מגיע ויתור, וזאת כנראה הסיבה לתקיעָת. עצם קיומו של חלום הוא מה שגורם לי לרצות לקום בבוקר ולשרוד – מאז שאני זוכרת את עצמי אני תמיד רוצה. פעולת הרצייה היא מה שמניע אותי, אבל באותו זמן היא בדיוק הדבר שעשה אותי אומללה.

 

כשהייתי מלצרית, חלמתי על קריירה בכתיבה – דבר שאהבתי לעשות. עכשיו, כשאני כותבת, אני בוכה שלכתוב בשביל כסף זה כבר עבודה, ומעבודה הרי אי אפשר ליהנות. כשהייתי עם מישהו שאהבתי, הייתי אומללה כי הרגשתי חנוקה, וחלמתי על אהבות אחרות – כשנפרדנו, כמעט מתתי מגעגועים ובמשך חודשים חלמתי על איחוד מרגש וסוחט דמעות.

 

כך או כך, הבנתי, כשאני מגשימה חלום אני ממילא מרגישה ריקנות וסובלת מחרדת נטישה, כי עכשיו יש לי מה להפסיד. "לָז לָז סיטואיישן". הבנתי שאם אני מבקשת להיות מאושרת, אני צריכה לקחת בחשבון ויתור על כמה חלומות לעתיד עבור הווה שפוי, והיסק לוגי פשוט שעשיתי הביאני למסקנה שאם אושר מעולם לא היה קשור למה שיש לי, בהכרח גם הסבל לא קשור למה שאין לי. הסבל עומד בפני עצמו – כדי להיות מאושרת אני רק צריכה לבחור. וכך, בשעה החשוכה ביותר, מרוב שלא ראיתי כלום, גיששתי בתוכי ומצאתי, לגמרי במקרה, את ההבנה הדקה הזאת לגבי מהותו של האושר ואת הכפתור שמפעיל אותו.

 

ואז עלה השחר. זה נשמע דרמטי, וזה אכן דרמטי, כי היום, שבוע אחרי, אני אדם שונה. מובן שכבר בבוקר למחרת תפסתי את עצמי סובלת ממשהו, אבל להבדיל, כמעט מייד מצאתי את הכפתור ולחצתי עליו. חייבים לסגל את האושר כהרגל, כי גם האומללות היא הרגל. הרגל רע – במיוחד כשאני אדם שמח בבסיסי. יש כמה בריות שיחלקו על הקביעה הזאת, אבל מצד שני, אותן בריות נכבדות בטוחות שאני מולטי אורגזמית, אז מה הן יודעות.