חייל, שפר הופעתך

ב"קולד מאונטן" ג'וד לאו וניקול קידמן נאבקים, על רקע מלחמת האזרחים האמריקאית, להיראות כמה שיותר טוב. שמוליק דובדבני לא מצא דבר מאחורי היופי

אף ש"קולד מאונטן" הוא אחד מאותם סרטים שממש יורדים על ברכיהם ומתחננים למנה הגונה של פסלוני אוסקר, לא נאותה האקדמיה ההוליוודית לקולנוע לפנק אותו במספר רב של מועמדויות. יש שיפרשו את ההפתעה הזו, שנפלה עם הכרזת המועמדים לפני כשבועיים, כאצבע משולשת ששלחו אנשי תעשיית הסרטים האמריקאית כלפי הארווי ווינסטין, הבולדוזר יו"ר מירמקס, ששיטותיו הכוחניות לקידום סרטיו מעוררות מחלוקת שנה אחר שנה (אשתקד, מודעה חסרת בושה שפרסם ווינסטין בזכות מרטין סקורסזה עלתה לזה האחרון באוסקר שלו). ואולי זה משום שחברי האקדמיה פשוט הפגינו טעם טוב יותר מאשר עמיתיהם מ"גלובוס הזהב", שעיטרו את "קולד מאונטן" בשלל מועמדויות. הרי כל מה שצריך הוא לראות את הסרט כדי להבין שיש גבול לכל תעלול.

 

זהו עיבוד לרב המכר המוערך מאת צ'ארלס פרייז'ר, שמצדו מתבסס בחופשיות על "האודיסיאה" להומרוס, ומתרחש על רקע מלחמת האזרחים האמריקאית שנראית כאן פוטוגנית להפליא. ג'וד לאו הוא תואם-אודיסיאוס, חייל בצבא הדרום שעורק ממחנהו ועושה את דרכו מטרויה-וירג'יניה הביתה, שם ממתינה לשובו מזה שלוש שנים פנלופה שלו. זוהי ניקול קידמן המגלמת אישה – פעם היו קוראים לה סקרלט או'הרה – הנאבקת לשרוד בתופת שמסביב מבלי שקמט אחד יעטר את פניה ושביב שיבה יזרוק בשיערה. שלא לדבר על הגרדרובה שהיא עוטה לגופה, שכמו הגיחה מתצוגת החורף האחרונה של דונה קארן. הסבל האנושי, במילים אחרות, מעולם לא הצטלם טוב יותר.

 

הנאהבים והאדישים

 

מבחינות רבות שב כאן הבמאי-תסריטאי אנתוני מינגלה אל אותם מחוזות שסייעו לסרטו עטור האוסקרים "הפצוע האנגלי" מ-1996 להפוך לכזה. שילוב של רומנטיקה גדולה מהחיים הנרקמת דווקא על רקע שדות הקטל, עם – הו-כמה-תרבותי – העיסוק בכוחה הסוגסטיבי של הכתיבה, ובאופן שבו בני אדם ניצבים נידפים מול עוצמות ההיסטוריה. בה בעת, מבטא "קולד מאונטן" את שיאה של המגמה שנחרטה העונה בתולדות הוליווד, ואשר עיקריה הובאו במאמר סיכום ב"ניו-יורק טיימס": שיבה לקולנוע מסורתי, אפי, ואל גיבורים רומנטיים בני המאה ה-19. "הסמוראי האחרון" הוא סרט שכזה, וכך גם "אדון ומפקד" המצוין.

 

הסרט (בעקבות הספר) מבקש אם כן לחזור אל ה"אודיסיאה", אל מקורות הסיפור. נאמנות היסטורית – ומבקריו של הסרט טענו כנגדו שייצוגו את מלחמת האזרחים האמריקאית לוקה ברוויזיוניזם היסטורי מטריד, אם לנקוט לשון המעטה, כמו למשל העובדה שכמעט ולא נראים שחורים בסביבה – אינה לפיכך מעניינו. אבל גם כסרט – וכזה היה, כזכור, גם "הפצוע האנגלי" – שמבקש להשיב אל הקולנוע את הרומנטיקה ללא מרכאות שנדמה שנמוגה בעשורים האחרונים, "קולד מאונטן", כשמו כן הוא, נותר סרט קר כקרח. הנופים (נופי רומניה, דרך אגב) מצטלמים להפליא, אבל האם למישהו באמת אכפת אם קידמן ולאו לא יפגשו עוד לעולם?

 

וגם: הסרט מציב במרכזו תפיסה כל כך שמרנית של גבריות, עד שלעיתים נדמה כאילו רוחש מתחתיה איזשהו תת-טקסט שהוחמץ. כיוון שפני הדברים אינם כאלה, נותר "קולד מאונטן" כלא יותר מהפקה נוסח המקובל בערוץ "הולמרק". סוחף פה ושם, אבל זניח (והדבר האחרון שסרטיו של מינגלה רוצים להיות הוא זניחים, אבל בינינו – מישהו זוכר היום את "הפצוע האנגלי"?). עם הגב אל הקיר נציין, שמי ששמה של רנה זלווגר לא די בו כדי להרחיקו מאולמות ההקרנה עשוי לזקק קמצוץ נחת מהופעתה כאן – מקרקרת כתרנגול הודו, מצמצמת את עיניה וחושקת את שפתיה – בתפקיד נוודת קשוחה המסייעת לניקול במלחמת הקיום; אבל אם לסכם את המובן מאליו: סרט שיש בו הרבה מדי משום דבר.