ניו יורק: סיפור של חורף

ותיקי ניו יורק נאנחים: חורף קשה כזה לא היה כבר מזמן. העסקים נפגעים, הדיכאון משתלט, הגעגועים לארץ גוברים. אז איך עוברים את העונה הקרה בשלום? הרהורים על מזג אוויר, חיים בעיר הגדולה וחיות מחמד

הפעם הראשונה שהגעתי לניו יורק היתה במרץ 1992. הייתי תייר, והרדיו במונית שהביאה אותי מנמל התעופה קנדי למנהטן דיווח שלמחרת עומדת לפקוד את העיר סופת שלג כבדה. וכך היה. בשעות ארוכות העברתי ליד החלון בדירה של חברים במידטאון, מקונן על החופשה שנקברת מתחת להררי הקרח, או כך לפחות האמנתי.

 

זו היתה בסך הכל הפעם השנייה בחיי, שבה ראיתי את השלג הנופל בזמן אמיתי. הפעם הראשונה היתה כשהייתי בצבא, כשסופת שלג

חריגה בעוצמתה ניתקה את ירושלים והרי יהודה מהציוויליזציה שסביבם. בגלל השלג לא ניתן היה להגיע להיאחזות הנח"ל שבה שירתתי, כמה קילומטרים צפונית ליריחו. המפקדים הורו לנו, החיילים החוזרים מחופשת השבת, לבחור במסלול האלטרנטיבי, ולהגיע לכביש הבקעה דרך בית שאן. מה שאיפשר לנו לזכות מן ההפקר בעוד יום של חופשה.

 

בגלל החוויה ההיא גדלתי תוך האמונה שסופת שלג היא מאורע נדיר, עצום ומשתק, משהו ששובר את השגרה הנורמלית וכאילו מתרחש מחוץ לחיים האמיתיים, משהו שאפילו צבא ההגנה לישראל ניגף מולו. לא פלא, אם כן, שבגלל סופת החורף שקידמה את פני בשנת 92' האמנתי שהחופשה שלי באמריקה הלכה לאיבוד.

 

טעיתי, כמובן. בימים הבאים כיסה הקרח את הרחובות והסנטרל פארק נראה כמו טונדרה ארקטית. אבל מרכז הסחר העולמי והאמפייר סטייט בילדינג ומייסיס ובלומינגדייל ומוזיאון המטרופוליטן ושאר האטרקציות שהופיעו במדריך התיירות שלי היו פתוחות כרגיל. המוניות נסעו, המסעדות הגישו אוכל, המועדונים התפקעו בלילה.

 

לא זו בלבד שסופת השלג לא הפרה את השגרה - היא היתה השגרה. שנה אחר כך, כשעברתי לחיות כאן, הייתי כבר מצויד מבחינה נפשית להתמודדות עם החורף הקשה של צפון-מערב ארצות הברית. ידעתי שהחיים נמשכים למרות שאפשר לבנות איגלו ברחוב, שצריך להגיע לעבודה בזמן ולגשת למבחן באוניברסיטה כאילו מזג האוויר לא מסב מטרד אמיתי.

 

בינואר 1996 נפלה על ניו יורק סופת שלג קשה במיוחד, שהשביתה את החיים בעיר למשך יומיים. רחובות שלמים נסגרו, הילדים קיבלו הוראה להישאר בבית, ורק מי שהיה לו רכב בעל הנעה אחורית יכול היה להסתובב בחוץ. בתום יומיים של שלג כבד, הטמפרטורות התחממו, הסופה שכחה והקרח נמס. אחרי הסופה ההיא, היו לנו כמה חורפים אביביים. השלג בקושי ירד, משטחי הסקי בניו ג'רזי ובאפסטייט ניו יורק נותרו קרחים.

 

אין לשמוח בגלל הטמפרטורות הנעימות, נאמר לנו, שהרי הן תוצאה של החימום הגלובאלי, שעלול להביא לשואה אקולוגית. תושבים שנולדו בניו יורק הפליאו בסיפורים על ילדות חורפית שכללה בניית אנשי קרח בחצר והתבצרות של ימים בבית. החורף של עכשיו הוא בהחלט לא החורף של פעם, הם נאנחו.

 

בשנה שעברה סבלנו סוף סוף מחורף קשה. כמות השלג שנרשמה בסנטרל פארק היתה הגדולה ביותר מזה כמה עשרות שנים, וגשמי החורף המשיכו עד סוף מאי. בעלי העסקים קיטרו, החזאים עבדו שעות נוספות, מזג האוויר היה נושא השיחה העיקרי. כולם הניחו

שהחורף הבא יהיה מתון וקליל.

 

כולם טעו

 

העונה הנוכחית התאפיינה בכל סממני החורף המסורתיים: טמפרטורות נמוכות במיוחד, כמויות גדולות של שלג, גשמי קרח, ואיתם גם דכדוך קל, תוספת של חמישה קילוגרם למשקל וגעגועים לחוף הים של טנטורה. בשבוע שעבר, כשהחזאים הודיעו על עוד סופת שלג קרבה, החלטנו סופית שנמאס לנו. אנחנו רוצים הביתה. זו לא תלונה של מה בכך.

 

ישראלים רבים שמחליטים לחזור למולדת עושים זאת, בין השאר, בגלל חוסר היכולת להתרגל למזג האוויר הניו יורקי. הרי, אפילו אנשים שחיו כאן כל חייהם בוחרים לבלות את שנותיהם האחרונות באקלים החם של פלורידה או אריזונה, ורבים אחרים עוברים באמצע החיים ללוס אנג'לס או למיאמי כי, פשוט, נמאס להם לקפוא מקור ארבעה או חמישה חודשים מדי שנה.

 

זה לא שאי אפשר להתרגל למזג האוויר; אבל במקביל להסתגלות מתרחש תהליך הפוך של איבוד סבלנות, הצטברות של מיאוס ותהייה כללית: מה לנו, שגדלנו בחוף הים של נתניה, ולהחלקה על הקרח? זכרונות החורף שלנו נסבים על עמידה במגפי גומי בשלולית שבשדה ליד הבית וטיול בשבת לקטוף כלניות, לא על טיפוס על הררי קרח בדרך למכולת.

 

אחרי עשור שנים בניו יורק גיליתי שחורף מושלג הוא יפה, פסטורלי, אפילו מרגיע, אבל לא כשאתה חי בתוך העיר. שלג לא נועד להיות תופעה אורבנית, כשאגזוז המכוניות משחיר את רכסי הקרח בצידי המדרכות, וכשמוניות המסיעות אנשים אחרים משפריצות זרמי מים קפואים שחודרים מבעד לנעליים.

 

בסוף השבוע, בבית בקאנטרי, כשהמזווה מצויד והווידיאו פועל, נעים להסתכל החוצה מבעד לחלון ולראות את הפתיתים הלבנים

הנופלים לאיטם. הטבע כולו משתף פעולה. העצים הקרחים הנעטפים בלבן נראים כמו תפאורה של סרט אגדות, הילדים יכולים ליידות כדורי קרח זה בזה ואפשר לטייל בסביבה בסיוע מחלקיים. אבל בעיר התענוגות האלה לא ממש אפשריים, כשהדרך מהבית לעבודה עוברת דרך תחנות סאבוויי מוצפות מים, המוניות מסרבות לעצור וההסקה מפסיקה לפעול בדיוק כשמד החום נעצר על 8 מעלות פרנהייט.

 

אבל זה לא הכל

 

בחורף בעיר הגדולה אורבות סכנות של ממש. כך למשל, לפני שבועיים, ביציאה מהקולנוע, החלקתי על משטח קרח שקוף שכיסה את המדרכה באיסט וילג'. "החלקתי" היא מילה שאינה מטיבה לתאר במלואה את הנפילה המפוארת שביצעתי, גלגול אקרובטי באוויר שאולי הזכיר לשנייה את ימי השיא של אולגה קורבוט אך הסתיים בהתרסקות כואבת על הקרסול.

 

מספיק לומר שהכאב היה קשה מנשוא. למען האמת, כף הרגל כל כך כאבה שלא נמצא אצלי חלל נפשי פנוי לתחושה של מבוכה. למרות הקור הנורא, לא הייתי האדם היחיד ברחוב. עוברים ושבים שהבחינו במצוקתי חשו לעזור לי, סייעו לי לשבת על גרם מדרגות סמוך, ומישהו אפילו עצר בשבילי מונית. הכאב היה כל כך נורא שלא יכולתי ללכת את מעט הרחובות שנשארו לי עד הבית.

 

אחרי כמה ימי מנוחה התברר שרק בנס נמנע אסון גדול יותר לקרסול שלי. שום עצם לא נשברה, שום טיפול רפואי יקר לא נדרש. ועדיין, הרגישות בכף הרגל צפויה להימשך עוד חודשים ארוכים. סביר להניח שגם בקיץ עדיף יהיה להמשיך להלך בנעליים כבדות המעניקות תמיכה מקסימלית לאיזור. את מי להאשים? את מזג האוויר.

 

ואני לא היחיד

 

בחור צעיר ממכרי ריסק מוקדם יותר השנה את החלק השמאלי של האגן, בגלל נפילה מפוארת לא פחות מזו שלי. בשנה שעברה החליק רוברט אטקינס, הרופא שהמציא את הדיאטה הקרויה על שמו, על מדרכה מכוסה קרח באפר איסט סייד, ופצע קשות את הגולגולת שלו. אחרי כמה ימים ללא הכרה הוא נפטר.

 

קרח הוא מסוכן גם למי שלא איתרע מזלו להיפגש עם טוניה הרדינג. לא סתם מזהירות מהדורות החדשות את הנהגים מפני החלקה, או את חסרי הבית מפני שהייה ארוכה מדי בחוץ. להסתובב בחורף הקשה בלי נעליים מתאימות ולבוש הולם זה כמו להיכנס לחוף הים של תל אביב בלי לדעת לשחות.

 

החורף נרשמו אסונות חמורים בהרבה מזה שלי. צעירה תושבת האיסט וילג', שיצאה לטייל עם שני הכלבים שלה, התחשמלה למוות כשדרכה על מכסה של בור חשמל בכביש. חקירה של קון אדיסון העלתה שכתוצאה מהקרח ומהמלח הגס שאמור לסייע בהמסתו, חוטי החשמל בפנים איבדו את הכיסוי הפלסטי המבודד שלהם, והעבירו זרם למכסה המתכת שמעליהם. תחילה סבלו הכלבים ממכת חשמל, שגרמה להם לתקוף זה את זה בבהלה. כשהצעירה ניסתה להפריד ביניהם, היא דרכה בשתי רגליה על פלטת המתכת, שהפכה למלכודת מוות, והתחשמלה במקום.

 

כבעל כלבה המתגורר לא הרחק ממקום המקרה, מול הקונדיטוריה האיטלקית "ונירו", האסון הזה פגע לי בבטן הרכה. בדיקה שהתקיימה כמה ימים אחר כך, העלתה שבאיסט וילג' יש עוד חמישה שישה בורות חשמל כאלה, שעד שלא יטפלו בהם הם עלולים לסכן את העוברים ושבים. אבל, מי שיש לו כלב יודע היטב שכלבים דורשים לצאת החוצה בכל תנאי אקלים, וקצת קשה לשכנע אותם להימנע מעשיית הצרכים עד שהאביב יגיע.

 

חיות המחמד שלנו נותנות לנו הרגשה של בית. נעים לבלות איתן את הימים הארוכים שבהם אנחנו מעדיפים לבלות בפנים לבשל מרק, לעשות אמבטיה חמה או לקרוא ספר. החיות, מצידן, שמחות על תוספת השעות שניתנה להן לבילוי הזמן איתנו. קיומן לצידנו ממחיש את הפרדוקס המקופל בחורף הניו יורקי שלנו: מזג האוויר הקר והמושלג מעורר בנו בעוצמה את הגעגועים הביתה, אבל עד שזה יקרה, בעלי החיים שלנו מפצים במעט על תחושת הגעגוע.