מהיר ועצבני

ספרות אירוטית יכולה גם לרגש וגם להשאיר מקום לדמיון. לא כך בסדרה האירוטית הישראלית החדשה, "כתום", שם הכותבות מתארות הכל: מהמשגל האנאלי ועד ל"דחפתי מלפפונים לכל חור בסיטונות". אריאנה מלמד סבורה שלא צריך להאכיל אותנו בכפית

"מיזם מו"לי מסקרן ומפתיע", היה כתוב בהודעה לעיתונות, ומן המעטפה צנחו שלושה ספרונים, אחד ורוד, אחד תכול ואחד ירוק. על העטיפות: חלקים מגוף נשי. הספר הירוק מציג ערום מלא, הורוד – אשה כורעת לפשוט תחתוניה, והתכול – כף יד אוחזת בתחתונים שקופים שעדיין מונחים במקומם הנכון, על אחוריים נשיים עגלגלים. העיצוב הגראפי, אין מה לומר, עשוי בטוב טעם (של רונן מזרחי). ועכשיו לתכנים: על פני הדברים מדובר בהשקתה של ספריה אירוטית בעברית. ככל הנראה, "ג'ני מתעופפת" של עפרה ריזנפלד, "שמועות על אהבה" של יעל נאמן ו"12 פגישות" של מיכל זמיר הן סנוניות מקדימות, או משחקים מקדימים, לכותרים שעוד יבואו.

 

בעקרון, ברוכים יהיו בבואם.

 

קשה להצביע על קורפוס של סיפורת אירוטית עברית שגם שווה משהו כסיפורת, וקשה להצביע על ארוטיקה מתקבלת על הדעת בסיפורת העברית בכלל. רוב האקטים המיניים שתוארו בין כריכות אצלנו דומים להתנגשויות אלימות וחסרות-דעת בין סובארו לטרקטור. בספרותנו, איכשהו כמעט תמיד הגיבורים מוצאים את עצמם עושים זאת בחיק הטבע, מקום משכנה הידוע של הסירה הקוצנית, לא של הליטוף החושני. אצלנו, איכשהו יוצא שכמעט תמיד מגששים כעוורים, נוהמים כחיות, משתגלים ובוכים – ואלוהים בהחלט לא מצוי בפרטים. לא יודעת מה אתכם, אבל פסקאות שמתחילות ב"הוא חדר לתוכה", ויש עשרות כאלה בסיפורת שלנו, קצת מתעמרות בחשק לקרוא מה אירע הלאה.

 

כלבה וטוב לה

 

החשודים העיקריים במחדל: הסקסיזם המובנה לתוך השפה העברית, רקע שמרני-דתי, אמותינו החילוניות אך הפולניות, מה יגידו השכנים, והאם באמת אפשר לכתוב ארוטיקה בלי אקזוטיקה, כלומר – חיים וחנה בביתם בחולון, לעת ערב, מאחורי תריסי הפלסטיק המוגפים, מטר מהמרכז המסחרי: האם יתווכחו מי יוריד את הזבל, או שיביאו אותה בליקוקים הדדיים מטריפים תוך כדי שחיים מנופף בידו הפנויה בנוצת טווס ומעביר אותה בעדינות אין קץ על חמוקיה המצטמררים של חנה?

 

שלושת הספרונים שצנחו מן המעטפה אמורים להוות תשובה פוסט-ציונית הולמת של ארוטיקה עברית, אבל בין הצהרת-כוונות לבין התוצאה עומד טקסט, ובשלושת המקרים הטקסט הוא מכשול. רק ב"ג'ני מתעופפת" המכשול עביר.

 

לפני שנדון במה שמתרחש בהם – בין אקט מיני מפורט אחד למשנהו – צריך לומר, שהם נקראים כקטלוגים. תמצאו בהם את מגוון החוויות והתנוחות שאפשר לדבר עליהם ב"סקס והעיר הגדולה". בשלושתם, גולת הכותרת של המעשה המיני הוא המשגל האנאלי. מפורט מאד, כמובן. בשלושתם, הגיבורות מדווחות לפחות פעם אחת על הנאתן העצומה מכך שמתייחסים אליהם כאל כלבה. בשלושתם, רוב המשגלים – ואלה הם חוט השדרה והעיקר בספרים – כתובים במפרט טכני עשיר. לא, אין מקום לדמיון. ייתכן שהכותבות סבורות כי לקוראים אין דמיון. לא נעלבתי מן האפשרות הזאת.

 

בשלושת הספרים ולמקרא עוד ועוד משגלים, מתעוררת מאליה שאלת ההבחנה בין ארוטיקה לביו פורנוגרפיה, שרבים וודאי טובים ממני כבר נכשלו בה, כולל סדרה ארוכה של בתי משפט מכובדים בשנים שבהן עוד אסרו על הפצת "חוג הגדי" ו"ליידי צ'טרליי" באמצעות הדואר באמריקה. לצרכנים הפוטנציאליים של הספרים האלה אני רוצה להציע הבחנה של עופרה ריזנפלד, מפי הגיבורה שלה ג'ני אחרי שחוותה החלפת נוזלי גוף עם מישהו, באמת לא חשוב מי: "כל הקשר בינינו התמקד בחיבור חשמלי בין התקע לשקע".

 

אם זה מה שאתם חשים כלפי הגיבורים בעת הקריאה, אם ציטוטים כמו שלושת הבאים - "הוא הרגיש שהוא חיכה לחור הזה כל חייו" (יעל נאמן); "שאבתי אותו פנימה, בפה פעור, בלי שפתיים, עמוק אל תוך הגרון שלי" (מיכל זמיר); "דחפתי מלפפונים לכל חור בסיטונות, לפני שחתכתי אותם לסלט" (עפרה ריזנפלד) - עושים לכם את זה, אבל לא יותר – מדובר בפורנוגרפיה.

 

הציטוטים לא נבחרו באקראי. התחושה המעיקה העולה משלושת הספרים היא, שהמחברות עשו ככל יכולתן כדי להשטיח את המפגש המיני בין הגיבורים לסדרות מתמשכות של מעשי-בוכנה.

 

למה בכוח?

 

מיכל זמיר כתבה ספר בתבנית של סיפורי שחרזאדה, אבל במקום מלך יש לנו כאן פסיכיאטר, ובמקום מספרת מוכשרת – דוקטורנטית לשירת יידיש, בת ארבעים, נשואה, ושקועה בתאווה בלתי ברורה להשכיב כל מה שזז. את פרי התאווה – סיפורי משגלים מפורטים –היא מביאה אל ספת הפסיכיאטר, שיידלק. בתוך כך נחרבים גם חיי הנישואין שלה, אבל לא נורא, כי בסוף היא מצליחה לעשות דוקטורט. החדשות הטובות: הפסיכיאטר אכן נדלק. החדשות הרעות: האמינות העלילתית פחות או יותר זהה לזו של מפגשים בין הלמוט להלגה (אתם יודעים, בבקתה ביער שכמצלצל הפעמון וזר נכנס?). הלשון, לעומת זאת, גבוהה ואינטליגנטית רוב הזמן – עד שזה מגיע לאקטים.

 

ב"שמועות על אהבה" יעל נאמן לכאורה מטפלת במצבה של הזוגיות הישראלית, אבל למעשה מייצרת מריחה חסרת שחר, וכתובה בפרחיות מעצבנת, של וידויים על אודות בגידות. שני זוגות של שכנים מבצעים מעשים זה בזה ובאחרים, אבל בעיקר נהנים לרוץ לספר לחבר'ה. ואיך מספרת המספרת? "טלי הביאה אותה באימפרוביזציה", "אני לא ספרותית כמו החברות של שי, אני מצצתי עם הפה שלי, לא דיברתי". ועל אחת הדמויות, חתולת סקס בעיני עצמה: "היא אהבה להפתיע. לתת להם משהו כמו ביי אנד בונוס". לא, לא רצתי לקחת כרטיס מועדון אחרי תום הקריאה.

 

"ג'ני מתעופפת" של עופרה ריזנפלד שייך לליגה אחרת, וגם לסוגה אחרת. מתוך שלל האטריבוטים שהתרבות המערבית הדביקה לאקט המיני, בחרה ריזנפלד לפתח שניים – הקשר בין מין לבין אוכל, והקשר בין שחרור מיני לתחושה של מעוף. סביב אלה טוותה אגדה חביבה ולא מזיקה על ג'ני, שמתעוררת מחיי נישואין מדכאים ויוצאת אל העולם הגדול של החוויות החושיות, עוברת דרך כולן –ובסופו של דבר מוצאת את אושרה בריחוף, גבוה מעל זה. גם כאן הפירוט הגרפי מעיק, אבל קצת פחות: גם כאן הספר לא ניצל משקיעה לפורנוגרפיה, אבל לפחות אפשר לחייך, כי למחברת אין כל יומרות ריאליסטיות. למרות שהרעיון של טבעות האננס דווקא נחמד. שווה לנסות בבית. בניגוד לריזנפלד, אני בטוחה שהקוראים יבינו בדיוק איך לעשות מה, מבלי שיאכילו אותם בכפית בכל האינפורמציה.

 

סיפורת אירוטית במיטבה היא שיר הלל לקשר אנושי שיש בו אלמנטים של פולחן ושל פגאניות, של אינטימיות ומשחק, של מתח מתמיד ומעודן בין עוצמת התשוקה לדחייתו של סיפוק מיידי. במיטבה, היא יכולה לרמוז ולהתל בקורא, לרגש בלי קטלוגים ולהשאיר מרחב נשימה להשלמת פרטים. זה לא קורה בשלושת הספרים, לצערי. הם נקראים מתוך תחושה שלכותבות חשוב היה להשתחרר בדחיפות מאיזו עכבה ספרותית ולהתחרות עם עצמן על יכולתן לכתוב בוטה יתר על משגלים שמתרחשים מהר יותר וחזק יותר. כולן זוכות.

 

 

מיכל זמיר, "12 פגישות", הוצאת כתום, 105 עמ'. 

יעל נאמן, "שמועות על אהבה", הוצאת כתום, 126 עמ'.

עופרה ריזנפלד, "ג'ני מתעופפת", הוצאת כתום, 114 עמ'.