דופקים שעון

ב"צ'ק פתוח", עיבוד לסיפור מדע-בדיוני מאת פיליפ ק. דיק שעולה בסוף השבוע לאקרנים, נראה שאיש מהמעורבים לא רצה להיות שם, לולא תלוש המשכורת. אהרון קשלס נוזף בג'ון וו, בן אפלק ואומה תורמן. ככה לא מתנהגים

 

"אם אתם חושקים במציאות לכו לקרוא את פיליפ רות'...מחבר סיפורי מד"ב איננו עוסק בהסתברויות הפשוטות כי אם בהסתברויות הפראיות ביותר. לא מדובר בסיפור פשוט של 'מה אם?' , זה יותר 'אלוהים אדירים!!!-מה אם?'. יש בזה טירוף רגעי והיסטריה. היצורים ממאדים תמיד נמצאים בדרך..."

 

(פיליפ ק. דיק, 1980, שנתיים לפני מותו).

 

די במובאה הקצרה הזו בכדי להבין כמה אהבה וכבוד רחש פיליפ ק. דיק למלאכתו. כמה חבל שאת תחושת המסירות והשליחות של דיק לא ניתן למצוא אצל איש מן האחראים לעיבוד יצירתו הקצרה, "צ'ק פתוח", לקולנוע. כואב עוד יותר לראות כי הבמאי שחתום על "צ'ק פתוח" הוא היוצר המופלא, ג'ון וו, שמוכיח באופן סופי כי את עבודותיו הטובות ביותר, מלבד "עימות חזיתי", יצר בהונג-קונג.

 

בימיו הגדולים בהונג-קונג, שעה שהוא מביים את יצירות הפולחן "A Better Tomorrow", "הרוצח", ו"Hard Boiled", היו סמוכים ובטוחים שניתן היה לשמוע מוו דברים דומים לאלו של דיק ביחס למלאכתו הקולנועית. סרטיו בהונג-קונג היו אופרות דמים מסוגננות. היה בהם הרבה כאב והרבה פאתוס. היו שטענו שמדובר בכלל במלודרמות גבריות, בהן החליפו הקליעים את הדמעות. למרבה הצער, קברניטי הוליווד ראו משהו אחר בסרטיו. בעיניהם הוא הצטייר כבמאי סרטי פעולה מקצועי שאין שני לו בבניית סצינות קרב מרשימות.

 

באמריקה וו חדל לכתוב את תסריטיו ונאלץ לרתום את יכולותיו הקינטיות להחייאת סיפורי אקשן שנכתבו עבורו. היו מקרים בהם הימוריו השתלמו ("עימות חזיתי"), והיו אירועים שהוגדרו כאסונות קולנועיים ("מטרה קשוחה" בכיכובו של ואן דאם), אך דבר אחד היה ודאי - וו החל לאבד את חדוות היצירה, אם בשל הריבים הממושכים שלו עם טום קרוז בדבר האופי האלים של "משימה בלתי אפשרית 2", ואם בגלל הכישלון המהדהד של סרטו השאפתני "לחישות מלחמה".

 

וכך ילד הקסם, וליתר דיוק סבא הקסם (אוטוטו בן 58), הפך מהימור בטוח לסיכון קופתי, ול"צ'ק פתוח" הוא מגיע כבר על תקן מחליף לבמאי ברט רטנר ("שעת שיא" ו"דרקון אדום").

 

את הצ'ק והביתה

 

ב"צ'ק פתוח" פוגש ג'ון וו שני אנשי קולנוע נוספים שהיו רוצים להתחלף עם גיבור הסרט, מייקל ג'נינגס. האחד הוא השחקן הכושל של השנה החולפת, בן אפלק, והאחר הוא התסריטאי, דין גיאוגאריס, האמון על אחד התסריטים המופרכים ביותר של אותה שנה, "טומב ריידר 2". מדוע להתחלף? ובכן בדיוק כמו ג'נינגס, ארכיטקט העוסק בריגול תעשייתי שזכרונו נמחק כל אימת שפעילותו המבצעית מסתיימת, גם וו, אפלק וגיאוגאריס, היו ודאי רוצים למחוק את זכרונותיהם מהשנים האחרונות, ולהתחיל מאפס כשרק מעטפה אחת, בת עשרים פריטים נמצאת בידם - מעטפה שאמורה למנוע מהם, כמו גם מגיבור הסרט, טעויות עתידיות, ואף להציל את חייהם, או לחלופין, את הקריירה שלהם.

 

לכאורה מצבם האישי של כל אחד מן המעורבים בסרט אמור היה לגרום להם להזדהות עם הרעיון העומד בבסיס סיפורו של דיק, אך בפועל ניכר כי מרבית העושים במלאכה, ממש כמו שם היצירה באנגלית, הגיעו כדי לקבל את תלוש המשכורת שלהם ותו לא.

שלא תבינו לא נכון. "צ'ק פתוח" הוא מותחן מד"ב אפקטיבי ביותר. הוא יעיל כמו מרבית סרטי הפעולה הקיציים שנצפו השנה ויש בו לא מעט רגעים מהנים. עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה שמדובר במותחן טכני, קר ועקר רגשית. 

 

דיק לעולם טען כי גיבורי מד"ב הם למעשה רעיונות, ולכן מעורבותו של הקורא היא יותר מחשבתית מרגשית. יוצרי הסרט נטרלו מראש את מטעניה ההגותיים של היצירה הספרותית (מלבד נושא הזיכרון והצפייה בזמן לא נותר ממנה ולו דבר), אך לא ייצרו במקומם מותחן פעולה סוחף, או גיבורים שירגשו וישאבו אותנו אל המסך הגדול. בן אפלק משתדל נורא, ואין ספק שהוא עושה כאן את תפקידו הטוב ביותר בשנה האחרונה, אך הוא משדר זחיחות שאיננה הולמת את עולמו של דיק. כך קורה גם עם אומה טורמן, שלאחר מעלליה ב"קיל ביל" מסתפקת פה בתפקיד אנמי של "האישה שאיתי", חוץ מקטע אחד בו זיכרונותיה חוזרים אליה והיא משחררת ברכייה ראויה.

 

האכזבה הגדולה ביותר הייתה לגלות כי בניגוד לעולם החזותי האפל והאווירה הקודרת שעיצב רידלי סקוט עבור יצירת הפולחן שלו, "בלייד ראנר", "צ'ק פתוח" מעדיף דווקא לשקף את המנטרה הישראלית השגורה בפיו של כל מרגיע לאומי: "יהיה בסדר". הכל מואר, קייצי, ועושה רושם שאפילו במוחן של הדמויות שנמצאות בסכנת חיים מתמדת עוברת המחשבה הבאה: "יורים עלינו? לא נורא, נתכופף".

 

שלושה דברים לפני סיום:

 

1. בכדי ליהנות מ"צ'ק פתוח" כדאי לבצע פעולה דומה לזו של גיבור הסרט. למחוק מזכרונכם את העובדה שמדובר בעיבוד לפיליפ ק. דיק, לשכוח שעל היצירה הקולנועית אמון ג'ון וו, ולהתרכז אך ורק באקשן ובמרדף האופנוע המלהיב. ועל-כך נאמר: יש דברים שלא שוכחים.

 

2. היחידים שעושים את מלאכתם נאמנה בסרט הנוכחי הם המלחינים: ג'ון פאוול, ג'ימס מקי סמית' וג'ון אשטון תומאס, שפס הקול ההיצ'קוקי שחיברו עבורו, יוצר את תחושת המתח שהתסריט אינו מצליח לספק.

 

3. שימו לב להופעת אורח קצרה של אחת הכוכבות האהובות על הבמאי מהונג-קונג, היונה.