שמעון פרס המדינאי שתהילתו מגיעה לו בעיקר מעבר לים, שמעון פרס הפוליטיקאי שידע להתקוטט עם כל העולם, שמעון פרס שמאיים להפוך את עצמו לזקן-חבובות נרגן לנגד עינינו המשתאות – לכל אלה יש מקום אנקדוטלי מתמשך בחיינו, אבל אותי הדמות הזו ממשיכה להטריד ממקום אחר – מן היחס הבעייתי בין פוליטיקה לבין יצרני תרבות בישראל.
גיבורי תרבות אינם בהכרח רק אנשים שתרמו לחיי היצירה שלנו, אלא גם כאלה שתרמו ליצירת מחסן-הדימויים של החברה הישראלית. לא תמיד התרומה הזאת מצטיינת בערכיה החיוביים או ביכולת שלה לקדם במשהו את ענייני הרוח של החברה הזאת.
שפן הספרות
נדמה שיותר מכל עדת המדינאים שעברה דרך חיינו בעשורים האחרונים, שמעון פרס ניסה ועודנו מנסה לייצג את עידן הנאורות האירופי, שראה את חיי-הציבור כחובה אינטלקטואלית נעלה, כמעט כפריבילגיה של בן-תרבות. פירותיה הרוחניים של ההשקפה הזאת הם מאות כרכי-הגות של מדינאים. את צ'רצ'יל אנחנו קוראים עד היום, כבן הבכור והמוכשר של תפיסת העולם הזאת. כשפוליטיקאים מרכינים לפעמים ראש בפני אמירות של אנשי רוח, אנחנו נזכרים במעומעם שגם נפוליון הלך לבקר את גיתה. אבל קל יותר מזה להיזכר בדומה מתמשכת אחת מתוך חיינו הציבוריים: שמעון פרס והסופרים.
לפני שנים אחדות ראה אור הספר המביך ביותר שכתב פוליטיקאי ישראלי מעולם. שמעון פרס חתום עליו, והתוכן הוא סדרת מכתבים ששלח במשך עשורים לסופרים ששלחו לו את פרי עטם לקריאה. תמיד משבחים, תמיד הגונים, וכולם נקראים כנסיון נואש לכתוב עוד בוק-ריפורט ועוד אחד. מה שצריך היה להישאר בתחום היחסים הפרטיים שבין כותב לבין קורא, מה שבתום היחסים האלה הוא מעשה של נימוס וכבוד, הפך לעיסה מביכה של סופרלטיבים שנמרחו בפומבי ובכוונת-מכוון כדי להאדיר את שמו של הקורא. בתוך כך, חיי הקריאה שמצטיירים מתוך אוסף המכתבים הם חיים עגומים למדי: כל תג של הבינוניות הישראלית איכשהו מצליח להפעים ולרגש ולעורר כבוד, עד כי מידת האמון הספקנית שאפשר לרחוש כלפי כל פוליטיקאי באשר הוא, מתמוססת לגמרי נוכח גודש החנופה.
אבל החנופה הזאת לא מיוחדת לפרס לבדו. במידה גדולה, היא הטריטוריה הטבעית של פוליטיקאים המציבים את עצמם בשמאלה של המפה. כשנגמרים הטיעונים, כשיש שעות משבר, כשבחירות נואשות מתקרבות – פרס ואחרים שלפו את השפן הספרותי התורן שלהם, וזה התגייס בחפץ לב להשמיע את קולו ברמה לטובת רעיון מפלגתי כזה או אחר. שמות? אם אתם חיים בישראל, אתם הרי מכירים את השמות.
קול דממה דקה
לעומת זאת, לא ראיתי את שמעון פרס, איש ספרא וסייפא בעיני עצמו, מתגייס בשעות הקשות של התרבות הישראלית ועושה מעשה, או אפילו מרים קול לטובתה של התמיכה הציבורית בחיי התרבות. בשמם של האידאלים הנעלים שהוא מחזיק בהם – חשיבותו של החינוך, מרכזיותה של העשייה התרבותית ליצירת חברה טובה יותר – לא נעשה כאן דבר בשנים האחרונות. לפעמים מרימים איזו זעקה שגם היא מתמוססת מייד לדממה דקה. אף פעם לא ראיתי אותו בראש הזועקים.
אנשי רוח, סופרים ואמנים ויוצרים, הם נוצות הטווס של פוליטיקאים בישראל. טווסים אינם פורשים את מניפתם ההדורה כדי להנות את העולם במראה. הם עושים זאת מתוך אינטרס טהור של הישרדות. כך גם אנשי-המעשה המדיניים. ייתכן שאי אפשר להיות סייפא וגם ספרא, ייתכן שאדם אינו יכול לשלב בחייו קריירה של מדינאי וקריירה של צרכן-תרבות מצטיין, פשוט מפני שאין זמן. אבל זה לא צריך להפריע לאותו מדינאי להצטלם בפרמיירות ובהשקות ובערבים-לכבוד.
בימים תמימים משלנו, אהבה הביקורת להלעיג על מנחם בגין, שהיה מזמין ללשכתו הממלכתית מיני אייקונים תרבותיים מהוליווד ולוחץ את ידיהם בכל החמימות של עוד פוטו-אופ בעמוד השלישי של צהובון כזה או אחר. בעיני, אין כל הבדל בין המעמדים הללו לבין התהדרות פומבית בחיי קריאה אליטיסטיים, ובניצולם של יוצרים כנוצות לצורך בניית תדמית ציבורית.
ומה עושים יצרני התרבות כששמעון פרס מבקש את קרבתם? מתגייסים, כמובן. לפחות התגייסו: ההזדהות הפומבית עם דרכה של מפלגת העבודה בעידנה הנוכחי, בהנחה שיש לה דרך, בעצמה מעיקה מעט על הדימוי הציבורי של חלק מיצרני התרבות, כך שלאחרונה לא נשמעו קולות ליבובים דו-צדדיים רמים מדי בין ספרים לבין העסקונה הפוסט-מפאיניקית. אבל אל דאגה: בפעם הבאה שיזדקק לכך באמת, תסמכו על שמעון פרס שישלוף את הסופר התורן מן הכובע. והתורן ייאות להשמיע את קולו הציבורי התומך. האם עוד אפשר להאמין לשניהם?