עושים פוזה לכלניות

הזמנה לטיול פריחה, בתוספת אומגה, ארוחת בוקר ועוד כמה אטרקציות, הוציאה חיוכים מיוחדים גם מהחמוצים שבעתונאים. למרות שלא כל האטרקציות היו במיטבן, הפרחים עשו את שלהם ואף הבטיחו עתיד צבעוני במיוחד

כשהאמא שמעה על קיומו של סיור פריחה בנגב הצפוני, חיוך רחב התמרח על פניה. שהרי מה יותר אופטימי ומבטיח חיוך? גם הילד חשב ככה, אבל לא בדיוק. פריחה זה טוב, אבל הבטחה לאומגה פלוס טיסה לבדיקת מצב מרבדי הפרחים (שלא לדבר על היעדרות מכמה שיעורים שהוא ממש שונא), הוציאו גם ממנו חיוך רחב.  

 

ואכן, עניין החיוך התברר כמהותי. גם החמוצים שבעיתונאים, כאלה שמחזיקים מעצמם הרבה מעבר למשקל גופם, הגיעו מצוידים עם החיוך הזה, השמור להתבשמות מצבע וריח, שיש בה הוכחה שהטבע, למרות כל מה שעובר עליו, יכול עוד להנפיק משהו כה יפה.

 

התחלנו להריח לא רחוק מקיבוץ גברעם, במקום בו הוקם לפני כחמישים שנה. שדות אדומים של כלניות, מעורבים בכתמים צהובים של צמחים שהאמא לא קלטה את שמם (והם לא היו חרציות) וכמות לא מבוטלת של איריסים ארצישראליים מילאו את העין, והקפיצו את הצלמים לעשות פוזות, עם שמש, עם דבורים, עם עשבים שוטים, עם עיתונאית אדומת שיער, נשכבו על האדמה הרטובה מהגשם שירד בלילה והיטיבו עדשותיהם, כשהחיוך ההוא מרוח על פניהם. גם האמא הרביצה ירידות לעבר הבוץ, וחיפשה את קרן השמש האולטימטיווית שתעבור דרך האדום הזה, אבל ערפילי הבוקר עדיין חגגו.

 

אומגה לצנומים ולרעבים

 

האוטובוס המשיך לארוחת בוקר בקפה-גלריה במושב גאיה. חסות מסולסלות, עגבניות שרי, פטריות, רטבים, לחמים ביתיים, מיצים סחוטים. גם חביתה עם עשבי תיבול וקפה טוב, וצלחות מהגדולות האלה, שאפשר לערוך עליהן את המטעמים בצבעוניות מעוררת תיאבון. וכתוספת, בהחלט מהסוג המשובח, הצטרף לסיור שחר שילה, מדריך המדריכים, עם ספר תנ"ך צמוד עתיר חוצצים (כן, הוא גם יוצא חוצץ מדי פעם). יש לו, לשחר, יכולת מרשימה להגיר פלגי מידע ערוכים לסיפורים רבי אנקדוטות, שנשכחים, אבוי, שניה מאוחר יותר, אם לא נרשמו כהלכה.

 

התחנה הבאה – ה'פאונה' שבקיבוץ ניר עם, מרחק יריקה משדרות. שני קיבוצניקים יזמו והקימו את 'אקשן בטבע' – שכולל, קודם כל, את מסעדתה המצוינת של מזל הקווקזית, שמגישה את האוכל בתוך החורשה הירוקה. ה'אקשן' עצמו מתבטא בהשכרת אופני הרים לטיול רכיבה, שהילד חזר ממנה הרוס – האופניים לא היו במצב מי-יודע-מה, המהמורות לא סימפטיות, והעליות – עליות.

 

האמא, לעומת זאת, ידעה מראש שהליכה ברגל ב'מסלול המכשולים האקולוגי', יגרום לה להנאה גדולה יותר. וכך עברה בין מיכלי גומי קשורים, צמיגים בדוגמית מכשולים, קונצרטינה נמוכה מהסוג שבו החיזבאללונים הצעירים מדגימים זחילה מהירה מדי פעם בפני מצלמות הטלוויזיה בלבנון, ועוד זוטות מהסוג הזה, שגם המנכ"ל של האקשן, יורם כהן, היה קצת נבוך להצביע עליהם כעל פאר יצירתו. הוא טען להגנתו, שעל ילדים בקייטנה עם כתב חידה זה מאוד אפקטיבי.

 

והאומגה? זו שצדה את עיני הילד, וקבעה חד משמעית את רצונו להצטרף לסיור? שלא לדבר על האמא, חובבת אומגות ותיקה? ובכן, יש אומגה, אבל היורם אמר שאינה מתאימה למשקל של העיתונאים והעיתונאיות אחרי ארוחת הבוקר הדשנה, ובכלל, לא כדאי להסתכן בניפוץ אל העמוד שמחכה למי שהצמיג לא יצליח לבלום אותו. אייל, עיתונאי צעיר ואמיץ, החליט שהוא חייב, וחטף מכות יבשות הגונות בפנים ובבית החזה.

 

והיו גם פרחי בר, עוד לא במרבדים, אבל בקבוצות מרשימות, מצביעים על הצפוי בשבועות הקרובים. בקיצור, כמו ששחר סיכם נכוחה בדרכו המהקוצעת: נכון, אתם צודקים, המקום מאוד מוצלח אבל, ממממ, חסר ליטוש. למעט האוכל המצטיין מהרי הקווקז של מזל, שהאמא לא הפסיקה להתפעל ממנו.

 

איך נראית כבשה ציונית? 

 

עכשיו היינו בדרך לארץ התנ"ך. הנגב, לפי שחר שילה, מתחיל בדיוק בנחל גרר, היכן שהתגורר אברהם אבינו, לפחות לפי ספר בראשית (וייסע, ויישב ויגר). וממש לצד הערוץ הוקם פארק ענק של הקרן הקיימת, מקום ראוי מאין כמוהו לפיקניקים בעונה זו. אנחנו, העיתונאים, הוזמנו לבקר בחווה 'בסגנון תנ"כי' שהקים ברוך אדירי כחוות בודדים. אדירי, חוזר בתשובה, החליט, לדבריו, להאדיר את סיפורי התנ"ך ו"לקרב את הנוער לציונות האמיתית". ומהי הציונות האמיתית של אדירי? גידול עדרי צאן. "לא ייתכן שרק לערבים יהיה".

 

בקיצור, אצל אדירי, ציונות היא חזרה לרועי צאן ומגדלי גדיים. נורא חינוכי. נורא מומלץ. אדירי סבור שילדים בארץ לא יודעים איך נראות חיות. מה שהרגיז קשות את ה-ילד, שמחה על כך נמרצות, ובנימוס, וכיאה לילד מחונך, הודיע לו שאין שחר לדבריו. שהרי פינות ליטוף לטלאים, חמורים ושאר חיות משק חביבות, אפשר למצוא במרחק יריקה ציונית גם בתוך תל אביב.

 

בכלל, הציונות של אדירי הקפיצה לאמא את הפיוזים. מזל שיכלה להתנחם ביין נפלא מתוצרת יקב בן שושן, שנוצר בחביות של קיבוץ ברור חיל. וכדי באמת לשכוח את ההרגזות של הציוני מבראשית, הסתיים יום הפריחה המחויך הזה בטיסה ממנחת תימן שליד באר שבע.

 

המנחת, שהיה שדה תעופה קטן מימי המנדט הבריטי, והוזנח מאז נחתו בו עולי תימן, שופץ ביוזמת חברת 'עיט' לשירותי תעופה, והפך מרכז מקצועי לחובבי טיסות, צניחות חופשיות, טיסנים ודאונים. אנחנו טסנו מעל האזור כדי לראות מרבדי פריחות. הילד היה כל כך מאושר, שלא אכפת היה לו שהכל היה דווקא ירוק. הבטחה לימים קרובים מאוד וצבעוניים מאוד של טבע מלבלב. קצת נחמה בימים קשים.