כן רק בלונדינית

תקליט הבכורה של רוני הוא לא תקליט של זמרת אלא של מותג: הוא אמנם אינו מביך במיוחד, אך לא משאיר משהו שנזכור בשנים הבאות

ההישג הגדול ביותר של "עולם שלם בחוץ", תקליט הבכורה של רוני, הוא בכך שאין בו כמעט רגעים מביכים, כאלה שגורמים למאזין לחפון את אוזניו בכפות ידיו ולהרהר בימים הנפלאים של "היי פייב" ו"ללדין". נו טוב, יש פה רגע אחד כזה, בשיר מספר 9, "רוץ לאמא", שסובל מתמליל נחות במיוחד, אפילו בהשוואה למקובל בז'אנר פופ הנעורים.

 

9 הקטעים הנוספים באלבום (שכולל גם שני רמקסים חביבים ל"אני רוצה" ו"סופרסטאר") מגלים יציבות בינונית מרשימה. ההחלטה של "הליקון" וחברת ההפקה הפרטית שמטפחת את רוני, לרכוש את מרבית השירים מחברה בינלאומית המתמחה ביצירת להיטי אינסטנט, הוכיחה את עצמה. לא שיש פה איזה להיטי ענק, אבל כל הלחנים סבירים ומאפשרים להפקה לייצר סאונד נקי, שעוטף את יכולות השירה המוגבלות עד מאוד של רוני באופן כזה, שהתוצאה הופכת לראויה לשידור בתחנות הרדיו.

 

אבל שלא תתבלבלו. העובדה שלא מדובר בפלופ נוראי, אינה הופכת את התקליט הזה למוצר איכותי. אין פה אף שיר פופ טוב באמת, כזה שיישאר איתנו בעוד שנה נניח. השיר הטוב היחיד בתקליט הוא החידוש שלה ל"סוד" של אדם, שזוכה לעיבוד רוקי במקצת, שהולם טוב יותר את מידותיה של הנערה הצעירה, הרבה יותר מהכאילו-לטינו של "אני רוצה"; הכאילו-היפ-הופ של הצל המתארח ב"מאמינה בך"; ולבטח מהרומנטיקה בפרוטה בדואט עם בוריס סולטנוב "פעם בגללך".

 

רוני היא מוצר תעשייתי לחלוטין, יותר מותג מאשר זמרת של ממש. כמותג, יכול להיות שלרוני יש את זה. היא בלונדינית מאוד, רוקדת לא רע בכלל, והקליפים שעשו לה חביבים בהחלט. השאלה העיקרית היא אם רוני תסכים לחוקי המשחק, שקובעים כי עליה לתפקד בעיקר כסוג של פנטזיה מינית למתבגרים ומבוגרים כאחד, וכמושא קינאה לנערות שהיו רוצות להיות פופולריות כמוה. לפי הראיונות שהעניקה עד כה, עושה רושם שרוני טרם החליטה כמה רחוק היא מוכנה ללכת. מבט חטוף לכיוון המודלים המתפשטים של בריטני ספירס או ג'נט ג'קסון, יראה מה צופן לה העתיד.