היורשת

בלעדי ל-ynet: שלושת הפרקים הראשונים מתוך "היורשת", ספרו החדש של רם אורן שיוצא בסוף השבוע לחנויות. והפעם - איש עסקים כושל ובעל עבר פלילי מחזר בלהט אחר בתו של האיש העשיר במדינה. היא נענית לו, אך משפחתה נחושה להיפטר ממנו. תבלו

 

א.

 

שרועה על השטיח הפרסי, מול חלונות הזכוכית הענקיים הפונים אל הים, מתחה רונה סירקין את איברי גופה נוכח עיניו הבוחנות של מאמן הכושר האישי שלה.

 

"טוב מאוד, רונה..." החמיא לה, "יופי של מתיחת ידיים... עוד כיפוף, עוד אחד... מצוין."

 

היא שלחה אליו חיוך של תודה. גופה היה גמיש ורענן, איבריה נעו כמכונה משומנת. שלוש פעמים בשבוע, בשעת בוקר מוקדמת, נהג מדריך הכושר להגיע אל הבית המהודר, רחב-הידיים, על חוף שפיים, והיא כבר היתה מחכה לו שם, לבושה באימונית, מוכנה לכל עינוי ובלבד שמלחמתה באותות הגיל תוכתר בהצלחה. כמו כל אשה, חשוב היה לה לטפח את גופה ואת מראיה. היא היתה בת ארבעים ושתיים ועשתה כמיטב יכולתה כדי לשמור על אורח חיים נכון: פעילות גופנית, מזון טבעי, שעות שינה מספקות.

 

לאחר האימון מחתה את אגלי הזיעה הזעירים שצצו על מצחה, פרשה לחדר האמבטיה ומילאה את אמבטיית השיש במים חמים ובתמיסות של שמן ריחני. דקה או שתיים לאחר-מכן הביאה לשם העוזרת שלה, כרגיל, כוס של מיץ תפוזים טבעי ועוגיית תמרים דלת קלוריות.

 

אחר-כך, בחדר עבודתה, לבושה בחלוק צחור ורך, טלפנה למנהלי המפעלים שלה וביקשה דיווח על קצב המכירות, התעניינה במצב חשבונה בבנק והודיעה למארגני ארוחת ההתרמה של "וראייטי" שתשמח להיענות להזמנה שלהם. נהגה הביא לה את עיתוני הבוקר ואת הדואר, והמבשלת באה להיוועץ בה בעניין תפריט הצהריים.

 

כשנשארה לבדה, נשאה את עיניה משולחן העבודה שלה והביטה מבעד לחלון בגלי הים המשתלחים ברצועת החוף תחת שמי החורף האפורים. מבטה נדד אל האופק הרחוק, אל המרחבים הגדולים שליבה יצא אליהם.

 

אמרו עליה שנולדה עם כפית של זהב בפה, שחייה אינם יכולים להיות מושלמים יותר. היה לה בית מפואר במקום הכי יקר באזור, היו לה נכסים וחיי חברה תוססים, ואביה היה האיש הכי עשיר בארץ. העיתונים הדביקו לה את התואר "המיליארדרית", אנשים קינאו בה בסתר ובגלוי, נשים קשות-יום חלמו להיות כמותה. אבל בתוך תוכה, מאחורי מסיכת הפנים המחייכות תמיד, לא מצאה לה רונה סירקין אף רגע של שלוות נפש. כמו פצע ישן שממאן להירפא, הציק לה ללא הרף עלבון צורב שלא הצליחה לעוקרו מליבה. הוא כרסם במוחה והטריד אותה בימים ובלילות ארוכים ומסויטים. היא לא שכחה ולא סלחה.

 

היא לא היתה מאושרת.

 

ב.

 

היו כמה וכמה סיבות ראויות לעובדה, שעולמו של שרון ענבר נראה כעומד לקרוס עליו בכל רגע.

 

שום דבר לא התנהל כפי שציפה. ההווה היה קודר והעתיד מעורפל, כיסיו היו ריקים, חובותיו האמירו וקוצר הרוח של נושיו גבר עם כל יום חולף. הוא ניסה הכול כדי לשרוד, להבטיח לעצמו פסק זמן עד שהמיתון יחלוף ועסקיו ישתפרו, אבל המצב רק הלך ורע. בנסיבות אלה, הגיע לבסוף למסקנה, יש רק שתי דרכים בטוחות להשיג כסף. אפשר לגנוב אותו ואפשר להתחתן איתו. אף ששתי האפשרויות צפנו בחובן סיכון לא קטן, נראתה לו האחת מסוכנת פחות. הוא גזר מן העיתונים את כל מודעות ההיכרות והשיב עליהן בזו אחר זו, הוא עבר את מרבית משרדי השידוכים בעיר, קבע פגישות עם נשים רבות, רווקות ואלמנות, צעירות ומבוגרות, שתה איתן גאלונים של קפה ולעס עוגות לאין-ספור, בזבז את זמנו בשיחות היכרות משמימות, אבל קרש ההצלה, שנראה לו תחילה זמין ובהישג יד, נתגלה פעם אחר פעם כלא יותר ממקסם-שווא. בתחושה קרובה לייאוש הציץ ברשימה המידלדלת של משרדי שידוכים שטרם בחן את היצע המועמדות שלהם.

 

ללא תקווה נכנס אל משרד השידוכים בככר המדינה בתל אביב.

 

עיצוב הפנים הזכיר יותר מכול דירת מגורים נעימה. הכורסאות, ספות הישיבה והציורים המקוריים על הקירות, נבחרו בקפידה לא רק כדי שיתאימו זה לזה, אלא גם כדי שישרו אווירה נינוחה על הלקוחות. המנהלת, אשה צעירה ונאה באפודת גולף לבנה, הביטה בחיוך נינוח בגבר שישב לפניה. הוא היה בן ארבעים וחמש, פנוי, חסון ומושך, ורבות מלקוחותיה, הניחה, ישמחו לקשור את חייהן בחייו. היתה רק אבן-נגף אחת: שרון ענבר רצה כסף, רק כסף. הוא הבהיר מראש שלא יהיה מעוניין בשום אשה שאיננה עשירה במלוא מובן המלה.

 

מנהלת משרד השידוכים עברה על הרשימה שלה. היו בה נשים נאות, בעלות אמצעים, אבל לא כאלה שטבעו במיליונים, כפי שדרש הלקוח החדש. כמו שדכנים אחרים שאליהם פנה, ניסתה גם היא לשנות את דעתו: "מניסיוני," אמרה, "כסף לא תמיד מביא איתו אושר. יש אצלי נשים נפלאות, יפות וחכמות, שתוכל להתאהב בהן ללא קושי, ושיוכלו להעניק לך חום ושמחה. זה מה שחשוב."

 

אבל הוא עמד על שלו. "אני יכול למצוא אהבה גם בלי העזרה שלך," אמר, "באתי אלייך כדי שתכירי לי אשה עשירה. אם אין לך, חבל על הזמן של שנינו."

 

היא הביטה ארוכות בפניו המתוחים ותהתה מה הניע אותו לחפש דווקא אשה מסוג זה. אמנם הגיעו אליה לפניו גברים לא מעטים שביקשו בת-זוג בעלת אמצעים, אבל רק מעטים מאוד רצו כסף, הרבה כסף, כתנאי בל-יעבור.

 

לבסוף נכנעה.

 

"יש לי מישהי קצת מבוגרת," אמרה באנחה, "אם פער הגילים לא מפריע לך. נדמה לי שזו יכולה להיות האשה שאתה מחפש."

 

"הגיל לא משנה לי," אמר.

 

מנהלת משרד השידוכים הפנתה אליו את צג המחשב שעמד על שולחנה והראתה לו סרטון על המועמדת המומלצת. האשה נראתה בשנות החמישים המוקדמות של חייה. היא היתה רזה וגבוהת קומה, לא יפה אבל לבושה בטעם, פניה היו מאופרים קלות ושערה מטופח. השדכנית הוסיפה: "היא גרושה, בעלת מפעל מזון מן הגדולים בארץ, שני הילדים שלה כבר מחוץ לבית, יש לה בית יפה בצפון תל אביב, מכונית והרבה מאוד רכוש."

 

"או קיי. תני לי את מספר הטלפון שלה."

 

בזהירות קיפל את הפתק שעליו נרשם המספר ותחב אותו לכיסו. למעשה, לא תלה תקוות רבות בפגישה המיועדת. כבר פגש נשים שהוגדרו על ידי משרדי שידוכים שונים כאמידות מאוד בעוד שבפועל היה להן הרבה פחות כסף משציפה. אבל הוא לא אמר נואש. דחוף היה לו מאוד למצוא אשה עשירה. רק היא, חשב, תוכל לחלץ אותו מן הייאוש שאיים להיכרך על צווארו כעניבת חנק.

 

כאשר יצא ממשרד השידוכים, הלך אל מכונית הרנו הישנה שלו. אנשים חלפו על-פניו מכורבלים במעילים זקורי צווארון, נושמים אוויר שצינתו חרכה את ריאותיהם. כולם נראו לו מאושרים ממנו, קלי-תנועה, אנשים שראשם ריק מדאגה וארנקם גדוש לעייפה.

 

הוא קינא בהם.

 

ג.

 

באלבום הצילומים של רונה סירקין היו תמונות צבעוניות של ילדה מתולתלת, תפוחת לחיים, ששיחקה בבובות בבית אחוזה גדול במזרח ארצות-הברית. בכמה מן הצילומים נראו גם המשרתים השחורים שטיפלו בבית, בגן ובבני המשפחה. רונה אהבה להתבונן בתמונות הילדות שלה. הן הזכירו לה ימים טובים וחסרי דאגה.

 

אביה היה מעשירי העיר ומנכבדיה, אורח קבע בכל אירוע חשוב, תורם גדול למפעלי צדקה, שעשה במו ידיו את המיליונים שלו. הוא נולד בתל אביב בשם שמואל, בן יחיד להוריו שהיו בעליה של חנות לבגדי גברים ברחוב נחלת בנימין. הם טיפחו ופינקו את בנם ככל שיכלו, לא חסכו ממנו דבר. תמיד היה לבוש בבגדים טובים יותר משל חבריו. תמיד היו לו יותר צעצועים ומשחקים מכול ילד אחר, והוריו החזיקו מכונית פרטית שעה שרוב תושבי העיר רכבו עדיין על אופניים.

 

בשלהי אפריל 1948, שבועות אחדים לפני שפלשו צבאות ערב לארץ, היה שמואל סירקין תלמיד בינוני ולא מתבלט בכיתה י"ב בגימנסיה הרצליה. הוריו חששו שיגייסו אותו לצבא וישלחוהו לחזית, ולמרות מחאותיו, הוציאו אותו מן הגימנסיה באמצע שנת הלימודים והעלו אותו על אוניה שהפליגה לארצות-הברית. בנמל ניו-יורק המתין לו דודו שאסף אותו לביתו בפילדלפיה. הדוד האלמן, חשוך הילדים, שהחזיק בבעלותו שני בתי-מלון קטנים, העניק לבן אחיו שם אמריקני יותר, סם, ושלח אותו לסיים את לימודי התיכון שלו. סם עבר את הבחינות בקושי ולאחר-מכן החל לעבוד בעסקי המלונאות של דודו. זה היה עסק קטן ומיושן שהתקיים בעיקר מלקוחות מזדמנים ומכמה פרוצות קבועות והישראלי הצעיר שנא שם כל רגע. הוא רצה, כל עוד נפשו בו, להימלט מבתי-המלון המעופשים של דודו, אבל עוד בטרם הספיק לעשות זאת נפטר הדוד והוריש לו אותם.

 

סם היה אז בן 22. הוא מכר את בתי-המלון ויצא לחפש השקעה משתלמת יותר, בידעו שלעולם לא יעבור עוד את מיפתנם של בתי-מלון קטנים. הוא ביקש להלך בגדולות, וההזדמנות שציפה לה נקרתה לאחר זמן-מה. באי פורטו ריקו עמד למכירה מלון גדול שבעליו פשט רגל. הוא שכן בפינת חמד, על חוף של חול זהוב ועצי דקל רכונים אל מי ים רוגעים מלאים בשוניות אלמוגים מרהיבות. קונים לא ששו לרכוש את המלון משום שחששו שההשקעה הנדרשת כדי להחזירו לפעילות, לא תכסה את עצמה. סם קנה את המלון בפרוטות.

 

מן הבנק נטל הלוואת ענק, שיפץ והרחיב את המלון. הרעיון שלו היה מהפכני: מחירים זולים, אוכל ובילוי חינם. הוא קרא למלון בשם "סירקינ'ס פרדייז", גן העדן של סירקין. אחרי פחות משנה כיסה את כל ההשקעה, וכל השאר הפך כבר להיסטוריה.

 

סם בנה מלונות חוף באותה מתכונת בזה אחר זה, זכה להצלחה מדהימה ורשם לזכותו את המיליארד הראשון עוד לפני יום הולדתו הארבעים. האימפריה שלו, שהשתרעה מן האיים הקאריביים ועד לחופי אינדונזיה, מאיי יפאן ועד לארץ האש בארגנטינה, הקימה לו מתחרים לאין-ספור. אבל "סירקינ'ס פרדייז" נותר המותג מספר 1, שם-דבר בקרב מיליוני נופשים שנהנו מחופשה זולה ומכל האוכל שיכלו לדחוס לקרבם.

 

אלה סירקין, אשתו, היתה צעירה ממנו בארבע שנים ונישואיהם היו בעיקר נישואים של מעמד. היא היתה בת למשפחה יהודית אמידה בניו-יורק ואביה, סוחר נדל"ן, השאיר לה בירושה כמה וכמה נכסים שהניבו תשואה נאה. שנות חייהם של אלה וסם עברו עליהם ביחד ולחוד. הוא היה טרוד בעסקיו, היא היתה שקועה מרבית זמנה בעסקי ציבור, בניהול קרנות צדקה ובאיסוף כספי תרומות למפעלים יהודיים באמריקה ובישראל. בבית המשפחה המפואר באמריקה, גידל צוות של מטפלות את שתי בנותיהם של הזוג, ג'ודי הבכורה ורונה בת הזקונים. שמונה שנים הפרידו ביניהן.

 

הן היו שונות תכלית השינוי זו מזו. הבכורה קצרה אמנם ציונים טובים יותר בבית-הספר, אבל הצעירה היתה מחוזרת יותר ממנה, הרוח החיה בכל מסיבה, בכל אירוע חגיגי, בכל טיול תלמידים. ג'ודי היתה נערה צנומה וגבוהה, בעלת פנים מחודדים ונעדרי חן, שהרבתה לשבת בבית אכולת מרירות, מכונסת בעצמה, שעה שרונה יצאה לבלות כמעט בכל ערב, רקדה והשתכרה במסיבות עליזות ונהנתה מחיזוריהם של מעריצים.

 

הקינאה ברונה הביאה את ג'ודי אל סף משבר.