רשות שמורות הקייטרינג

תמורת תשלום יכול היום כל זוג נרגש להינשא באתרים היסטוריים או אתרי טבע המוגדרים 'גנים לאומיים'. מעבר להפיכת הגן מ'לאומי' ל'פרטי', חוטאת רשות הטבע והגנים בבסיסי שבתפקידיה: השמירה על המקומות עליהם היא מופקדת

כחלק מניסיונה למלא את הקופה מציעה לאחרונה רשות הטבע והגנים יותר ויותר מאתריה כגני אירועים. רוצים להתחתן בית הכנסת העתיק בכורזים? אפשר. חשקה נפשכם לערוך ברית מילה במקורות הירקון? יומולדת שמונים לסבתא על פסגת המצדה? כמה אלפי שקלים לקופת הרשות יסדרו את העניין.

 

אירועים בטבע זה יפה, אבל את תהליך הפיכתם של שמורות וגנים לאומיים למרכזי אירועים צריך לעצור לפני שנתרגל לרעיון.

 

שמורות הטבע והגנים הלאומיים הם נכסים ציבוריים השייכים לכל אזרחי ישראל, עניים ועשירים כאחד. פתיחתם של הגנים לאירועים פרטיים למי שידו משגת, פירושה, בהכרח, סגירתם בפני מי שידו אינה משגת. בינתיים נערכים האירועים רק מחוץ לשעות הפתיחה של האתרים, אך שעות פתיחה הן דבר הניתן לשינוי, בעיקר אם יש ביקוש לאירועי צהרים והכנסה נאה בצידם.

 

עריכת אירועים ומסיבות נוגדת את עצם מהותם של שמורות וגנים לאומיים, כמו גם תכליתה העיקרית של הרשות: שמירה על כל אותם מקומות.

 

ניתן להניח שמי שמגיעים לביקור בגן הלאומי בכורזים, למשל, יודעים לאן הגיעו. הם מבינים שהם באתר עתיקות, ואפשר גם לקוות שינהגו ברגישות לנושא. לעומת זאת, כשמר וגברת ישראלי מגיעים לחתונה בגן לאומי ירקון (על-פי השילוט: 'לחתונה של סיגלית וחצב'), לא שמירת הטבע עומדת לנגד עיניהם.

 

יתרה מכך, החוגגים לא תמיד מודעים לעובדה שהם בטריטוריה שונה - שטח שהוגדר כשטח בעל חשיבות לאומית, איזור מוגן בשל ערכי טבע או תרבות שיש בו. מה כבר ההבדל בין 'גן השלושה' לבין 'גן האגם', בעיקר נוכח התפאורה הזהה בשני המקומות: שולחנות ערוכים, עמדת די ג'יי, ומלצרים המתרוצצים עם מגשים בין מבקרים הלבושים בחליפות ושמלות ערב? כל אלו יסוו את העובדה שמדובר בנכס לאומי, שלא לדבר על כמה שהכלה יפה, וגם יווווווווווו כמה זמן לא ראינו אתכם, ואיך רזית, וצריך למצוא את התיבה של הצ'קים לפני שהולכים 'לתדלק' בבאר.

 

ברגע שרשות הטבע והגנים משכירה למישהו שטח שבאחריותה, דורש זה האחרון - ובצדק - זכות לעשות בו כרצונו: להביא משאיות של חברת קייטרינג ומשכירי שולחנות, להציב תקליטן, לפרוס רחבת ריקודים, להשקות את האורחים כדבעי, ולהשמיע מוזיקת טראנס שתפריע את מנוחת הפרחים. וחיי שאין לי דבר וחצי דבר נגד רייב בטבע, רק לא בשמורות טבע.

 

מעבר לעניין האסתטי שבאורחים שיכורים המקיאים על עתיקות, מעניינת גם הזווית המנהלתית של העניין. החוק קובע שאת התעריפים אותה גובה הרשות הגבייה צריך לאשר השר לאיכות הסביבה, השר הממונה על הרשות. בפועל לא אישר אף שר לאיכות הסביבה את העניין, מסיבות היסטוריות. אמנם אירועים מתקיימים בגנים הלאומיים רק שנים אחדות, אך האישור העקרוני לעניין ניתן כבר בראשית שנות השישים של המאה הקודמת, עת היתה רשות הגנים כפופה למשרד ראש הממשלה. מאז שדוד בן גוריון היה מעורב בעניין חלפו כארבעים שנה, ומאז איש לא נתן את דעתו על הנושא. 

 

מפתח גביית התשלום מתבסס עד היום על התקנות שתוקנו אז: מכפלת דמי הכניסה במספר האורחים הצפוי הוא התשלום עבור העמדת המקום לרשות יוזם האירוע. בנוסף, משלם היוזם גם את העלויות הכרוכות בהפעלת האתר במשמרת שנייה. למרבה ההפתעה מאז ועד היום ממשיכה מתכונת זו לפעול.  

 

את האצבע המאשימה יש להפנות לא רק כלפי הרשות אלא גם - ואולי בעיקר - כלפי האוצר. הוא זה שדורש מהרשות להשיג את מקורות המימון שלה ולהגיע לאיזון תקציבי, והוא זה שמאלץ את הרשות לקיים את אותו מנגנון אירועים. ניתן להניח שמי שמחליט בעניין הוא רכז התחום באגף התקציבים, מה שנקרא במדורי הכלכלה 'נערי האוצר'. אותו נער אוצר (או שמא נערה) הצטיין ללא ספק בלימודי הכלכלה שלו, אך החשיבות שהוא מקנה לשמירה על ערכי טבע היא מקרית בלבד.

  

אם קבוצת מבקרים רוצה להגיע לשמורת טבע או לגן לאומי, זכותה לעשות זאת. אם היא רוצה לערוך במקום טקס כזה או אחר, יהיה זה טקס דתי, הקראת שירה, או עמידה על הראש בינות לעצים, שיבושם לה. מבלי להיכנס לדיון על תהליך סגירת השמורות והגנים לכניסה בתשלום, קבוצה שכזו לא צריכה לשלם אגורה יותר מאשר דמי הכניסה הרגילים, ואל לה לצפות שהיא ורק היא תהיה במקום ששייך לכולם. מי שרוצה מקום לעצמו, יתכבד ויערוך את חתונותיו וחגיגות המצווה שלו בביתו הפרטי, מי שחייב לכרוך את טקסיו בתקליטן ובקייטרינג, שיעשה את זה באולם או בגן אירועים פרטי - לא בגן לאומי.