1. הקולב היקר בעולם
באחד מפרצי העיסוק הספורטיבי הנדירים שלנו החלטנו שהכי טוב לעשות ספורט בבית. בשביל מה להתרוצץ ברחובות ובפארקים בבגדים מגוחכים, בחום הבלתי נסבל (בקיץ) וברוח הקרה (בחורף), אם אפשר לעשות בדיוק אותו דבר בבית, מול מסך הטלוויזיה.
בשביל זה, אמרו לנו, המציאו את ההליכון. שברנו תוכנית חיסכון (מה לא עושים בשביל הבריאות והכרס) ורכשנו לעצמנו הליכון מפואר ומשוכלל. מה אי אפשר היה לעשות בו? ללכת ולרוץ, במישור ובעליות, לאט ומהר, והכל בשלל תוכניות אימון מתוכנתות מראש. וכאילו לא די בכל אלה, המכשיר גם מדד לנו את הדופק בזמן האימון, ואפילו ספר כמה קלוריות אנחנו מאבדים בכל רגע ורגע. ממש המאמן האולטימטיבי.
הצבנו את ההליכון בחדר השינה. כיוונו את הטלוויזיה לערוץ האופנה והתחלנו לרוץ. האמת, בימים הראשונים היינו מאושרים. חשבנו שגילינו את אמריקה. היינו בטוחים שתוך חודשיים שלושה נהפוך למכונת ריצה משומנת, בריאה ורזה.
אבל השמחה, הסתבר די מהר, היתה מוקדמת. 10 ימים בערך החזקנו מעמד והתמדנו באימונים, יום-יום. אחר כך החלטנו שאם כבר יש מכשיר בבית, אז לא צריך להילחץ ולהתאמן כל יום. ארבע פעמים בשבוע זה ממש בסדר, קראנו באיזשהו מקום. וכך לאט לאט חלפה ההתלהבות, וההפסקות באימון היו תכופות יותר מהאימונים עצמם. במקביל גילינו שיש למכשיר שימוש נוסף, מוצלח לא פחות. ההליכון האימתני התגלה כמקום הנוח ביותר בחדר להניח עליו את הבגדים, בלילה לפני השינה.
וכך, בהדרגה, החליף ההליכון את תפקודיו והפך להיות קולב. יקר מאד, אבל שימושי. לרוץ עליו כבר אי אפשר היה ממילא, כי הבגדים הסתירו הכל. לימים הצלחנו למכור אותו, בחצי מחיר. כמו שאומר לעצמו בוודאי יצרן ההליכונים – פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים.
(גבי קסלר)
2. לחם אחד בלבד
יש פנטזיות שמוטב לא להגשים בכלל. אחת מהן היא הפנטזיה על ניחוח המאפה הטרי הנישא בבית בשבת בבוקר, כאשר אתה עוד מתהפך על משכבך ותוהה האם כדאי לקום. הפנטזיה הזו מוליכה אותך לאתרי מכירות פומביות באינטרנט, ומשם קצרה הדרך לרכוש אופה לחם.
אלה יהיו 400 השקלים המיותרים ביותר שתוציא אי-פעם. זאת משום שאופה הלחם - כשמו כן הוא: הוא אופה לחם. לחם אחד בלבד. במקרים נדירים (ברגעים אלה נערך מחקר מקיף בנושא) הוא אופה גם את הלחם השני. נרשמו ככל הנראה שלושה מקרים - לפחות אחד מהם במהלך 1999 - של כיכר לחם שלישית, אך עדיין הראיות אינן מספיקות כדי לבסס מסקנות.
הרגע הקשה הוא ההתמודדות עם המציאות. חודשים אתה מתחמק ממנה, אבל היא לא מניחה לך, ואתה לא יכול להחביא אותה בשום מקום (הבהמה השטנית הזו, הרי, לא נכנסת לשום ארון). וכך מגיע הערב הגורלי. זה תמיד קורה בסלון, שם מונח באופן קבוע (בפינה השמאלית הרחוקה) אופה הלחם שלך, ועליו שכבת אבק שתספיק לגידול בננות.
הפתרון: זה הזמן להעניק מתנה נאה לחמותך. שתסבול קצת גם היא, מה יש?
(גדי שוורץ)
3. למי יש כוח להקציף?
מי לא מעריך קפה טוב. כזה שגורם לך הנאה מכל לגימה, שהארומה שלו עושה לך חשק ושאת החלב המוקצף שלו נשתה בהנאה צרופה. הבעיה היא שבשביל קפה כזה צריך בדרך כלל לשבת בבית קפה, וכאן הסיפור הופך להיות קצת יקר, וצריך להוסיף דמי שירות, ואולי איזה עוגה בדרך. לא לכולם זה מתאים.
מה הפתרון? נכון, מכונת אספרסו. נפרדים מכמה מאות שקלים, מפנים מקום על השיש, קונים קפסולות או תערובות קפה משובחות, ומתחילים לעבוד. לשים את האבקה בכלי, לשים את הכוס במקום, להקציף את החלב, ולמזוג לכוס. התוצאה שיוצאת היא בדרך כלל מהנה ולעיתים אף מענגת. כי אין הרבה ריחות שמשתווים לריח של קפה טוב. ומי לא משתוקק לקום כל בוקר ולשתות קפה איכותי בבית.
ההנחה היא שכולם משתוקקים, אבל הבעיה היא שאחרי כמה פעמים שבאמת נהנים מכל הטקס, הוא מתחיל להיות מייגע. צריך סבלנות, ואם יש אורחים וכולם רוצים לשתות קפה כמו "בבית קפה", צריך הרבה סבלנות. חוץ מזה המכונה לא מתנקה מעצמה, ומישהו צריך לעשות את זה. וכך, לאחר מספר חודשים לא רב אצל רבים מהרוכשים מוצאת המכונה מקום חדש - במזווה או בארון, והם חוזרים לקפה הנמס המועדף עליהם. ומה עם מוקצף? בשביל זה המציאו את בתי הקפה.
(שלומי דונר)
4. כיסים לנעליים
ל' ממרכז הארץ נסעה לפני מספר שנים לארה"ב. באחת מן החנויות הענקיות המוכרות הכל לבית גילתה, מה שהיא חשבה אז, פטנט גאוני – ריבוע פלסטיק גדול בעל שני ווי תלייה ובתוכו כיסים המיועדים לשמירת הנעליים. שמחה ל' בגילוי, קנתה את המתקן וסחבה אותו כל הדרך לארץ.
מייד כששבה תלתה אותו אחר כבוד על דלת הארון ותחבה לתוכו את נעלי כל בני הבית. חיש מהר הבינה כי המתקן אמנם מבטיח אבל קצת קשה לו לקיים. כל זמן שישבו הנעליים בתוך ה"כיסים" הכל ניראה בסדר, אלא שברגע שהוצאו מהם על ידי זה שנזקק לשירותיהן הטובים, מעולם לא שבו לגבולן.
"תוך זמן קצר חזרו כל הנעליים למקומן הטבעי", אומרת ל': "עם כל הג'יפה מתחת למיטה. זמן רב עמד לו המתקן עזוב וריק בעוד הנעליים מסתובבות ברחבי הבית כולו.
מיותר, החליטה ל' וצירפה אותו למקום בו שוכנים כל ה"מיותרים" האחרים: מסחטת מיץ הגזר שאחרי פעמיים נזנחה לאנחות, קוצץ הסלט עם הסכינים החדים שניקויו אורך יותר זמן מהכנת סלט קצוץ-דק באופן ידני, מורט הגבות החשמלי ואף המתקן הרוטט שאמור לעסות את הצוואר ולהיפטר, כפי שנשבע המוכר בספר התורה, מן המיגרנות.
היום, כשמסתובבת ל' בחנויות מסוג איקאה ורואה את המתקן התלוי קורץ לקונים שלוקחים אותו מן המדף בחדווה, ובטוחים כי עם הרעיון הזה פתרו את בעיית הנעליים, מתחשק לה לרוץ אליהם ולשאול: תגידו, אין לכם מספיק דברים מיותרים בבית?
(טלי חרותי סובר)