יש לי איזה מחבל קטן בפנים

לפעמים הוא מצטער שלא כבש יותר נשים לפני שהתחתן. לפעמים הוא מצטער שלא ביים סרט. הוא קורא לסרבנות, לא מתגעגע ל'בורגנים', לא רוצה לשחק בטלנובלות, לא רוצה להתפשט בקולנוע, לא רוצה פרס ישראל, ומודה שאחרי מלחמת לבנון אישפז את עצמו בפינה. מנשה נוי, לא אדם שמח, מגלם איש אפור בסרט החדש 'חלומו של הנרי'. אפור, אי אפשר להגיד עליו

ב'מתנה משמיים', סרטו הקודם, שיחק מנשה נוי סבל בנמל, אבא לשלושה, מהמר כפייתי, אחד שדי מבזבז את החיים שלו. ישבו עליו גם עוד 15 קג רופסים. גם בסרט החדש, 'חלומו של הנרי', החיים של הגיבור דוממו מנוע, אבל בהבזק של שנייה הוא מחליט להניע אותם ולתת רייס.

 

'חלומו של הנרי', סרטו של איתן גרין (מהיום בבתי הקולנוע), הוא סיפור נוגע ללב על מחסנאי אפור בחוג לקולנוע באוניברסיטה, שמשוכנע שהוא יודע על קולנוע לא פחות מכל הנפוחים האלה שסביבו, ומחליט לעשות סרט. גם נוי, 44, הוא מין ווינר-לוזר, בדיוק כמו הנרי. איש עם פנים רציניות של השכן השקט מהקומה הראשונה, בלי גרם אחד של פוזה. אחד שאומר את מה שיש לו להגיד בלי פילטרים, ומצד שני לא פוגע בזבוב. את גרין הוא מכיר עוד מהתקופה שבה שרץ בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב. מאז הם נהיו חברים.

 

הדמות של הנרי די מזכירה אותך.

 

"בכל תסריט שאני קורא, גם בכל ספר, תהליך ההזדהות שלי מהיר. עם התסריט הזה ההזדהות היתה יותר מהירה, כי אני מכיר את העולם הזה, מכיר את האנשים שעליהם איתן כתב. גם אני, כמו הנרי, יכול למצוא אצלי דברים שלא מימשתי, אבל בחיים לא נקלעתי למצב שרציתי נורא משהו והדלתות לא נפתחו. עכשיו אחד החלומות שלי הוא מכונית ספורט עם גג נפתח, אבל אין לי כסף לזה".

 

איזה עוד חלומות השארת בדרך?

 

"לפעמים אני מצטער שלא כבשתי יותר נשים עד שהתחתנתי ושעדיין לא ביימתי סרט. כשלמדתי באוניברסיטה, מנהלת הקרן לקולנוע לא נתנה כסף לתסריטאי שהגיש תסריט. הטענה שלה היתה שהוא עבר את גיל 30, ומי שלא עשה פיצ'ר עד גיל 30, זמנו עבר. הדבר הזה גרם להרבה אנשים להתקומם. אצלי המנגנון עובד הפוך. יש לי איזה מחבל קטן בפנים שעושה דווקא. הייתי אז בסביבות גיל 30, ואמרתי, אם ככה, אני הולך הביתה ולא עושה סרט. כאילו שאני עושה את הסרט בשבילם. אבל הנה, דובר (קוסאשווילי) עשה סרט ראשון בגיל 35".

 

אתה יודע, ברגע הראשון היה לי קשה לזהות אותך בסרט. נורא רזית.

 

"אני מפיץ שמועה שאני רוצה להפוך לסמל סקס לקשישות. אני בן 44, עובד על השנתון המבוגר. לפעמים עניין ההשמנה גם קשור לתפקידים. בסרט על פנחס רוטנברג הוספתי 5 קילו. בכלל, הייתי במגמת התרחבות. זה סוג מסוים של הזנחה. בתור צעיר הייתי ספורטאי ובנוי טוב, אבל אחרי ארבע שנים בגולני, לעשות ספורט ולשמור על הגוף נראה לי כמו המשך של השירות הצבאי שלי, הדבר האחרון שרציתי לעשות. זה דחה אותי".

 

"אתה ממשיך לאכול את האוכל שאכלת בצבא ומגיל 30 זה כבר נהיה בעייתי. בגיל 40 קניתי אופניים, כי בגיל 40 זה או שאתה מחליט להרחיב את הכרס, או מתחיל לשמור. לא רוצה להיות סמרטוט רצפה מהלך. להסתובב עם פחות 15 קילו זה הרבה יותר פשוט".

 

הבושה שיראו את הגודל

 

אתה אחד השחקנים היחידים שלא התפשטו ב'מתנה משמיים'.

 

"גם להתפשט וגם לעשות סצינות אהבה זה דבר שלא הכי נעים לעשות. אני לא מופיע בסרט בעירום, אבל יש לי סצינה עם יובל (סגל), שבה הגבולות נמתחים. יובל צריך להחזיק לי את איבר המין, אז הוא מחזיק. אני מודה שהיה לי רגע שבו מצאתי את עצמי עומד במבחן עם הגבולות שלי, אבל זה מה שמעניין בעבודה - לשבור את הגבול הזה".

 

היית מתפשט אם היית מתבקש?

 

"יש לי בעיה להצטלם בעירום. גם עלי פועלים הטאבואים שיראו לי את איבר המין על המסך. אתה רואה, גם בסרט של דובר, עד כמה הדבר הזה של הגודל היה על הסט. הבושה היא שיראו את הגודל, ולא משנה איזה גודל יש לך. זה הפחד הגברי. שמעתי דעות לכאן ולכאן על העירום בסרט, ודווקא שימח אותי שלהרבה אנשים זה לא הפריע, לא היתה התחסדות, ובארץ, אנחנו יודעים, יש הרבה פוריטניות וצביעות סביב העניין הזה".  

 

נוי נשוי לשחקנית קרן מור ואבא לנעמי (9) ודוד (5). הוא נולד בתל אביב להורים שעלו מעיראק ועיברתו את שמם מנאווי, שירת בצבא בגולני בזמן מלחמת לבנון, ולפני שהתביית על קולנוע ביזבז שנתיים בלימודי אדריכלות בטכניון.

 

השורשים המשפחתיים שלך מעסיקים אותך?

 

"תמיד התעניינתי בתולדות המשפחה, אבל היום זה הרבה יותר מרתק אותי. המעבר מבגדד לתל אביב במונית ב-36 שעות, דרך רבת עמון, היה חלק מסיפור החיים של ההורים שלי. יש לי סיפורים על דודים שהיו באים מעיראק לטיפול עיניים אצל דר טיכו, זאת אומרת שהאפשרות הזאת של חיים בגבולות פתוחים, בגדד-תל אביב, היא לא רק בעולם הפנטזיות. אף פעם גם לא הייתי שותף לגטואיות של המזרחיים, כי אני חייתי עם שני העולמות בצורה מעורבבת. הבית שלנו, גם של סבא וסבתא שלי, תמיד היה מלא בחברים, אשכנזים ומזרחיים".

 

היית ילד חנון?

 

"לא, הייתי מאוד פרחח. חיים כאלה של לעשן, להתחיל עם בנות, מסיבות. הייתי פרחח של בנות".

 

מה פתאום הלכת ללמוד אדריכלות אחרי הצבא?

 

"המשפחה שלי מתעסקת בבניין ויש לי דודים אדריכלים. גם עבדתי איתם. כבר בהתחלה הבנתי שזה לא בשבילי, אבל סחבתי את זה עוד שנתיים. קולנוע התחלתי ללמוד בגיל 26, ובשנתיים שעד אז גרתי אצל ההורים ועבדתי לפעמים, פה ושם, בבניין. זה היה מייד אחרי מלחמת לבנון וכמעט לא יצאתי מהבית. הרגשתי לא טוב עם מה שקורה איתי ומה שקורה בחוץ".

 

הסביבה הקרובה לא לחצה לתפוס כיוון?

 

"אמרו לי, זה ייגמר בפסיכולוג, אבל שמתי זין. זה לא דווקאיות. אמרו גם, ככה זה, לא תצליח לשנות, אתה לא על אי בודד. היו שאמרו, הוא משוגע, צריך לתת למנשה ריטלין, לאשפז אותו, להרגיע אותו, והיו כאלה שאמרו, אתה יותר מדי רגיש. הפכו את זה לבעיה אישית".

 

פסיכולוג זה דבר טוב.

 

"היה גם פסיכולוג. הדרך היחידה היתה לאשפז את עצמך באיזושהי פינה. אישפזתי את עצמי למשך שנתיים. למזלי יש לי משפחה שתמכה בי. סבתא שלי אמרה 'עזבו אותו, הוא נבהל'. אני לא הייתי מקרה יחיד. היו עוד בני מחזור שלי. זה בפירוש ליטף את המקומות האפלים. 

 

"ישראל התנהגה אז כאימפריה. כל החברים שלי התחילו ללמוד באוניברסיטאות וחשבו על קריירה של עורכי דין, אנשי עסקים, אמנים. לכולם היו פנטזיות בקנה מידה אמריקאי, אבל אני הרגשתי שונה מכולם, כי הייתי בלבנון וראיתי שם צבא מופרע שמשתולל בתוך רחובות של עיר ללא אבחנה, וראש ממשלה שנמצא בתוך בולמוס מגלומני".

 

המשכת לעשות מילואים?

 

"לא. הסרבנות שלנו, סרבני לבנון, זו סרבנות אפורה. היינו מסרבים פקודות עד שלבסוף שיחררו אותנו. אני גם איבדתי את השמיעה בצבא, אז לא היה לי קשה להשתחרר. גם בסרבנים של לבנון היו חבר'ה שישבו בכלא, אבל לסרבנים של היום יש הרבה יותר ביצים. הם בפירוש חבר'ה אמיצים עם תודעה פוליטית מאוד חזקה, עם מוצקות מוסרית".

 

פה נולדתי

 

היו לך רגעי שבירה מהארץ?

 

"בהחלט. אם השאלה היא אם אני מאושר שאני חי פה, אז התשובה היא לא. למה? כי ישראל היא מקום איום ונורא. אבל היום אני יודע ליהנות מהקושי. הגיל נותן לי את האפשרות להסתכל על הדברים בפרספקטיבה. היום אני אפילו אופטימי. למרות הקריסה, אני לא שותף להיסטריה, כי דברים מאוד שליליים מתפרקים".

 

אז למה בעצם אתה נשאר כאן?

 

"פה נולדתי ופה אני חי. אני לא בסופרמרקט של איפה לחיות".

 

היום, כשאתה אבא, החרדות שלך אמורות להיות גדולות יותר.

 

"אני מתאר לעצמי שאני אבא חרד. אני אבא שנמצא בחוג של אנשים שנמצאים בסכנת קיום, ואני כבר רגיל לחיות ככה".

 

מה אתה מאחל לילדים שלך?

 

"אני מקווה שהם יעשו את מה שהם ירצו בלי שיפריעו להם. אני גם מקווה שהם יחיו במקום שלא יהיה כמו המקום שהם חיים בו עכשיו".

 

מה אתה עושה בשביל להקל על עצמך?

 

"בשנים האחרונות הדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא להיות מזוהה עם הסרבנים, להשתתף בערבים שלהם, לחתום על העצומות שלהם. המאבק של הסרבנים הוא אולי האפשרות היחידה ליצור גשר של קיום אנושי".

 

רוב האמנים, בניגוד אליך, שותקים.

 

"אני חושב שיש המון אמנים שמגיבים לפוליטיקה, אבל נזהרים לא לנפנף בזה, ולא מטעמים מקצועיים. פשוט כי הנפנוף הזה הוא גם מטבע שאיבד מערכו. אומרים 'אה, אמן, שמאלני מניאק'. לי אין הרבה מה להפסיד. גם לא מפסיקים לתת לי הצעות עבודה. אני לא בקונצנזוס, במקום כזה שאני מפסיד משהו".

 

נתקלת בתגובות נגד?

 

"היו פה, לא רחוק מהבית שלי, כמה הפגנות נגד 'פושעי אוסלו', ואני דווקא נהנה מזה. הם אוהבים אותי, את רמי (הויברגר) ואת החבר'ה מ'החמישייה הקאמרית', אז הם קוראים לי בוא, ואני בא".

 

לא רוצה טלנובלה

 

למה עזבת את 'הבורגנים'?

 

"עזבתי אחרי העונה הראשונה. לא רציתי לעשות את זה בכלל, וברגע שגמרנו אמרתי לאיתן (צור) שאני רוצה לעשות דברים אחרים. המצב הזה של קבוצת שחקנים שעובדת על תוכנית התיש אותי לגמרי. שש השנים של 'החמישייה הקאמרית' היו מאוד מפרות, אבל גם מאוד מתישות וסוחטות. חוץ מזה רציתי לעשות דברים אחרים עם החיים שלי, הרי באתי מהקולנוע ונשאבתי לגמרי לעשייה של טלוויזיה".

 

בחודשים האחרונים דובר על יחסים עכורים בין רמי הויברגר ודב נבון לבין 'מטר הפקות' מפיקי 'הבורגנים' ו'החמישיה' בעיקר בענייני חובות כספיים. הם מצידם מאשימים את השניים ביחס לא הוגן. נגמרה המשפחתיות?

 

"זה בעיות של הפקה, כסף, וזה קורה". 

 

אתה וקרן מור חוזרים לשתף פעולה בסרט החדש של פיצ'חדזה. איך זה לשחק לצידה?

 

"כיף גדול, למרות שאתה רוצה בגמר העבודה לחזור למקום שאין בו עבודה. ב'חמישייה' עבדנו וחיינו כל הזמן ביחד, ולא רציתי להביא את העבודה הביתה".

 

מה עם סרט משלך?

 

"יש לי מחשבות כאלה".

 

תהיה מוכן לשחק בטלנובלה?

 

"כרגע לא. גם לא מציעים לי. כרגע יש לי תחושה שכאילו היית שואל אותי אם הייתי רוצה עכשיו לנסוע לקנדה ולשחק הוקי בטורונטו. אלה חוקים אחרים שאני לא מכיר. אני חושב שאני דווקא יכול להתאים לז'אנר. אני יכול לשחק איזה דוד או חוקר משטרה, או בלש שמזיין את בעל המפעל. אבל זה פשוט לא קרוב לליבי. אצל רוב החברים שעושים את זה בעיקר הכסף מדבר. זה נראה לי עבודה קשה, להצטלם כל יום. כאילו מפעל".

 

'מתנה משמיים' לא זכה באף אוסקר ישראלי. גם הסרטים האחרים שלך לא זכו בפרסים.

 

"כל הסרטים שבהם השתתפתי הם לא כל כך סרטים של פרסים. אם זה היה אכפת לי הייתי כבר מזמן צריך לחפש מקצוע אחר, אבל זה לא מזיז לי. הסרטים שעשיתי, חלקם אפילו שנויים במחלוקת. מה שהלך עם 'מייד אין איזראל' בכלל גובל בהשלכה לכלא. התגובות של המבקרים בארץ היו לגמרי לא פרופורציונליות למה שהסרט קיבל בחול. בכלל, רוב הסרטים שהשתתפתי בהם, התגובות אליהם לא היו שוות נפש, וטוב שכך. מהבחינה הזאת אני חסין פרס. אני יכול להרשות לעצמי לקלל כל מיני ציבורים בלי לחשוש, כי אני לא בונה על פרס ישראל".

 

לצד איזה שחקן רוצה לשחק היום? דה נירו?

 

"עם דה נירו לא הייתי רוצה לשחק היום. הוא נראה לי אחד שעובד שעות נוספות. אבל למה שחקנים? הייתי רוצה לשחק עם שחקניות. הייתי מוכן לשחק היום עם ג'ולי כריסטי, אפילו שהיא מבוגרת, ועם הלן מירן, שגם היא לא צעירה. אני אוהב שחקניות מבוגרות. על שחקנים בארץ אני לא אדבר, כי אם אני אזכיר שם אחד, האחרים ייעלבו. אבל יש היום הרבה שחקנים טובים בארץ. יש גם קולנוע טוב. כבר מתחיל להיות מעייף לקטר. העשייה מאוד השתפרה. אנשים מגיעים ליום צילום שמחים".