מן המפורסמות הוא שגודלה של ההכנסה נקבע בעיקר על-ידי טיבה של ההשכלה. הנה לנו שני משכילים, שני מנהלים, ופער השכר אינו שונה מפער השכר בין אחרונת הפקידות ואחרון הפקידים. יהיו שיאמרו כי הפער הזה נובע משעות העבודה; נשים עובדות פחות מגברים ומכאן שכרן הנמוך בכל הדרגות. הלוואי שזה היה כל-כך פשוט. אם נחזור לצמד מנהלינו ונבדוק את השכר לשעת עבודה, נמצא אותו פער שכר בברוטו הכולל. נפל לגברים התירוץ.
אומרים על מנהלות כי הן מסכימות לשכר הנמוך יחסית, כי אחרת לא יגיעו למעמד הרם. אלא שהסטטיסטיקה מתעללת גם בטענה זו. פער השכר אינו שונה מהותית בכל רמת השכלה ובכל משלח יד. המסקנה, לפחות אצל מחוקקינו, היא שיש אפליה בשוק הכלכלי. מכאן הצורך באפליה מתקנת.
ואכן, כאשר ביקש בנימין נתניהו למנות את הוועדה המייעצת לבנק ישראל, הכשילו אותו חברי הוועדה הציבורית לאישור מינויים שכאלה – ועדת השופט רביבי – בטענה שאין די נשים ברשימה. נתניהו נאלץ להתקפל ושלוש נשים זכו להיכנס למוסד הכלכלי המכובד הזה.
הנה ההוכחה עד כמה ההעדפה המתקנת עוזרת. אלמלא החוק, נתניהו היה ממנה ועדה ללא נשים. עכשיו זה מעט יותר טוב (ומה שרצוי, מנקודת ראות השוויון הפורמלי, הוא שנשים יהיו מחצית מהכלל). לא מיותר לציין כי ההעדפה המתקנת הזו מסייעת לאלפיון העליון של הנשים. לא לרובן הגדול.
והנכים, מה אתם? בעצם העובדה שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינה מפרסמת נתונים על שכר הנכים אין כדי למנוע טענה כי בוועדה המייעצת יש קיפוח לנכים. ובאופן דומה, מה עם חברי הוועדה המייעצת הצ'רקסים? שלא לדבר על הייצוג החסר של תושבי מצפה רמון באותה ועדה (שאגב, היא חסרת ערך לחלוטין)?
ישראל, והיא אינה המדינה היחידה, פוגעת קשה בנשים. מצד אחד קיימת אידיאולוגיה שהאשה נושאת באחריות עודפת על הטיפול בילדים ובמשק הבית, ומצד אחר לא קיימת תשתית חברתית שתאפשר לאשה לפעול כגבר בשוק העבודה. וזה אומר בעיקר דבר אחד: מעונות יום לילדים. ולא סתם מעונות יום אלא כאלה שהם באיכות טובה, איכות מצוינת, שתכפר במעט על היעדר הורים. ובלשון אחד המחקרים שהתפרסמו לאחרונה: דוקטורים כמטפלים לילדים.
כבר עתה חושפת הסטטיסטיקה את נסיגת הגברים משוק העבודה. לפני 40 שנה, 80% מהגברים בגיל המתאים היו בשוק העבודה ורק רבע מהנשים היו שם אז. היום שיעור הגברים בגיל הרלבנטי ירד ל-60%, ושיעור הנשים עלה למחצית בקירוב. הנשים עולות על הגברים בשיעורי ההצלחה בבגרות ובתואר ראשון ושני של ההשכלה הגבוהה. ככלל, הן לא זקוקות להעדפה מתקנת. להפך, העדפה מתקנת היא תירוץ טוב להמשיך במצב הקיים. הן זקוקות ליכולת לעבוד כבן אדם חופשי. זה המכשול העיקרי לשוויון, לפחות לשוויון כלכלי.