הצדדים היפים של ג'וני מיטשל

די.וי.די חדש שמתעד הופעה של מיטשל מ-1979 הזכיר לבועז כהן עד כמה היא נפלאה ומיוחדת. שווה להכיר

באמצע שנות השבעים החליטה ג'וני מיטשל לרדת מהדרך הראשית אל השבילים הצדדיים של המוזיקה. אחרי הג'ז-פופ המהוקצע של Court and Spark המהולל מ-1974, מיטשל שינתה כיוון ובנובמבר 1975 יצא התקליט The Hissing of Summer Lawns שסימן באופן ברור את הנדידה של מיטשל מהפולק-רוק והפלירטוט העדין עם הג'ז הקל, לעבר מחוזות אחרים, פחות פשוטים והרבה יותר ג'זיים.

 

הקטע "צללים ואור", שחותם את האלבום, נתן ל-DVD החדש שלה את שמו. מדובר במופע שמתעד את הפרק השני בקריירה של מיטשל, שהתקיים בקאונטי בול, סנטה ברברה. מכל בחינה שהיא, מדובר בקונצרט יוצא-דופן. ראשית: הוא מתרחש באחר צהריים קליפורני, שמשי ונאה בספטמבר 1979, רגע לפני תום שנות השבעים. שנית: מיטשל, שביימה את המופע כמו אירוע אמנותי לכל דבר, בחרה שלא לספק את "מבחר הלהיטים של ג'וני". אין כאן את "קארי" ולא את "שני הצדדים, עכשיו", לא את "וודסטוק" ולא את "מונית גדולה צהובה" - זה אירוע שמציג את ג'וני מיטשל כאמנית כמעט אקסצנטרית, הצועדת אל עתיד אחר, עולם מוזיקלי חדש.

 

תודעה פוליטית

 

רוברטה ג'ואן אנדרסון, זהו שמה האמיתי, נולדה באלברטה, קנדה בנובמבר 1943, בת גילו של בוב דילן. היא מוזיקאית, ציירת, מחברת טקסטים דעתנית ובעלת תודעה פוליטית, פסנתרנית מחוננת, גיטריסטית ברמה גבוהה, זמרת-מבצעת וירטואוזית. מיטשל לקתה בשיתוק ילדים בגיל 9, ונלחמה במשך כמה שנים במחלה. כשהיתה מאושפזת תקופות ארוכות בבתי חולים היא לימדה את עצמה לנגן בגיטרה (בעזרת ספר תווים של פיט סיגר וגיטרה פשוטה). הופעותיה הראשונות היו בפני החולים שהיו מאושפזים עמה במחלקת השיקום.

 

כשהחלימה, נדדה לטורונטו, נישאה בגיל צעיר לזמר הפולק צ'אק מיטשל וב-1965 הפכה סופית ל"ג'וני מיטשל". הזוג היגר לדטרויט, ובעיר המכוניות החלה ג'וני להתפרנס מתעשיית המוזיקה. בתחילה היא כתבה שירים לזמרים מפורסמים, עיבדה שירים ואף תרמה קולות רקע בהקלטות שונות.

 

יחסיה עם צ'אק הגיעו לקצם במהלך "הקיץ של האהבה" – כשבישראל היתה מלחמת ששת הימים ובסן פרנסיסקו ביקשו אהבה חופשית וסמים טובים. מיטשל עברה לקליפורניה ודייויד קרוסבי סידר לה חוזה בחברת התקליטים Reprise והפיק את תקליט הבכורה שלה כסולנית, שיצא במרס 1968 (בהדפסות הראשונות הוא נקרא פשוט "ג'וני מיטשל", אבל מאוחר יותר הוא הופיע בשם אחד השירים שבו: Song to a Seagull).

 

שנה אחר כך, במאי 1969, הופיע הסולו השני: Cclouds. באפריל 1970 הופיע השלישי: Ladies of the Canyon. אלבומה הרביעי והמושלם עד כאב BLUE, ראה אור ביוני 1971 (עם, בין היתר, "כל מה שאני יודעת", "נהר" ו"קליפורניה"). התקליט החמישי For the Roses יצא ב-1972, ודיבר בעיקר על נשים, עולם המושגים שלהן ותפיסת עולמן. התקליט השישי שסיים, בפאר והדר, את התקופה הראשונה ביצירתה הוא Court and Spark (ינואר 1974).

 

ששת האלבומים הייחודיים שיצאו במהלך בשש שנים היקנו לג'וני מיטשל מעמד על, כמלכה האם של הפולק-ג'ז-רוק, זאת למרות שמבחינה מסחרית אף אחד מאלבומיה לא הפך לרב-מכר גדול ולמרות שדווקא מבצעים אחרים הצעידו שירים שלה אל ראש מצעדי הפזמונים והמכירות. את "וודסטוק" שלה פירסמו קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג והוא הפך ללהיט מלכולי ענק שנה מאוחר יותר בביצוע ההרכב Matthews' Southern Comfort. את "שני הצדדים עכשיו" ג'ודי קולינס הפכה לשובר-קופות. גם "פיירפורט קונבנשן" נהנו מ-Eastern Rain שלה.

 

התקופה המורכבת

 

ב-1975 מתחילה התקופה השניה של יצירתה. מיד אחרי אלבום ההופעה Miles of Aisles היא מתחילה להקליט תקליטים קשים יותר, פולקיים פחות, שמפלרטטים עם האוונגרד והג'ז המורכב:

The Hissing of Summer Lawns (נובמבר 1975), Hejira (נובמבר 1976) ו-Don Juan's Reckless Daughter (דצמבר 1977). התקופה הזו נחתמת ב"מינגוס" (יוני 1979), שבו מיטשל יותר מאשר מחווה קידה לאמן הג'ז הדגול והגאוני, שאיתו בילתה שישה שבועות אינטנסיביים בניו יורק, שהולידו אלבום מוזר אך מרתק, שבו משתתפים כמה מהשמות הגדולים ביותר של עולם הג'ז, ביניהם וויין שורטר, הרבי הנקוק ומינגוס עצמו, כמובן.

 

כך, למעשה, הוכשרה הקרקע לקונצרט שמוצע כעת לקהל מעריציה. מיטשל היתה כמעט בת 36, כש"צללים ואור" צולם. כמי שגם ניגנה בתקליטים שלה וגם ציירה את עטיפותיהם, לא מפתיע לגלות שהיא ביימה את הקונצרט שמסכם את העשור הכי מרתק שהיה למוזיקה בכלל, וליצירה של מיטשל בפרט. ה-די.וי.די שזור בקטעים מסרטים ישנים, בשחור לבן, שאמורים ליצור הקשר אסוציאטיבי (לא תמיד מובן לצופה, אבל תמיד נעים לראות את ג'יימס דין הצעיר, כשברקע סולו גיטרה).

 

מוזיקלית, מדהים לעקוב אחר צוות הנגנים שליהקה מיטשל לצדה – מקבץ לא ייאמן של נגני-על. פאט מתיני הצעיר בגיטרה, בן-זוגו לייל מייס בקלידים, מייקל ברקר בכלי נשיפה, המתופף דון אליאס, מקהלת The Persuasions ומעל כולם ז'אקו פסטוריוס בן ה-28, מגדולי הבאסיסטים אי פעם, רזה ושופע אנרגיה ווירטואוזיות, שמונה שנים בטרם מת מוות אלים ומוקדם בפלורידה.

 

13 שירים/קטעים כלולים בקונצרט ההיסטורי הזה, שאורכו כשעה - רובם ככולם פרי התקופה השניה בקריירה של ג'וני מיטשל - וביניהם "אמליה" (שמוקדש לאמליה ארהרדט), שני קטעי סולו אינסטרומנטלים של פאט מתיני ("הסולו של פאט") ופסטוריוס ("הסולו של ז'אקו") וגירסאות כיסוי של מיטשל ל"מדוע טפשים מתאהבים?" של ליימון ולוי ול-Goodbye Pork Pie Hat של מינגוס.

 

ג'וני מיטשל, שהיתה נערצת כבר בסוף הסיקסטיז על ידי אריתה פרנקלין וג'ניס ג'ופלין –מעולם לא מכרה תקליטים כמותן. היא נותרה גיבורת הנשים היוצרות גם לאורך העשורים הבאים. מג'ואן ארמטריידינג ועד נטלי מרצ'נט, מכריסי היינד וריקי לי ג'ונס ועד קורטני לאב ומדונה בשנות התשעים. ג'וני מיטשל היתה מודל לאשה היוצרת, המנסחת את נשיותה, עצמאותה, נסיון חייה וחוויותיה ביצירה שמשלבת בין ז'אנרים, לא מתפשרת ותמיד רוויה באירוניה והומור, לצד הדמעה. הצפיה ב"צללים ואור" מאפשרת להבין עד כמה היא גדולה ומיוחדת, מלאת עוצמה אך לא קודרת, מתקשרת אך לא מתפשרת – רגע לפני החלק השלישי והמסכם של הקריירה שלה, שלמרבה המזל ולמרות מצב בריאותי רופף מאוד – נמשכת גם לתוך המאה ה-21.