לגעת באושרי

אחרי הבום הגדול של "הכוכבים של שלומי" (מעכשיו ב- DVD) ו"אהבה מעבר לפינה", הכוכב הצעיר אושרי כהן - מגויס טרי - עורך סיכום ביניים

טוראי אושרי כהן משרת ביחידת ההסרטה של חיל האוויר. זו המדרגה (או הדרגה) החדשה של כוכב "הכוכבים של שלומי" ו"אהבה מעבר לפינה", שבגיל 20 עלה על מדים. הוא כחודשיים בצבא, אחרי דחיית שירות עקב קריירה, ומאחוריו כבר טירונות ג'ובניקים. "זו היתה חוויה מעניינת, פתאום משהו אחר, היה כיף להחליף דמות", הוא מסכם. "אתה גם לומד על עצמך הרבה דברים. אני מרגיש שזה היה צעד נכון מבחינתי".

 

יצאת מהחממה המוגנת של הסלבס לעמישראל?

 

"כן, נחשפתי להרבה דברים חדשים. אני לא יכול להצביע על משהו ספציפי, אבל יש הרבה דברים שנכנסו לי למגירה. אתה מגלה דמויות שאף פעם לא היית נתקל בהם, חבר'ה מבאר שבע, מהצפון, מכל מיני מגזרים".

 

מקום השירות הזה עונה על הציפיות שלך, או שפינטזת על תיאטרון צה"ל, להקה צבאית וכאלה?

 

"לא, זה בסדר גמור מבחינתי. אני מקווה שהם יבינו את החשיבות בעיני להמשיך לעבוד במקצוע, ויאפשרו לי להשתתף בהפקות. כאמן, קשה לקחת פאוזות ארוכות אחרי שאתה עולה על רכבת של יצירה. קשה לעשות פתאום קאט לזמן ארוך, ואחר כך להתחיל שוב מחדש".

 

העילה לפגישה היא יציאתו של "הכוכבים של שלומי", סרטו המקסים של שמי זרחין ב- DVD (מושקע בגרפיקה ובתוספות שמכילות פרט לראיונות גם צילומים של הסט בעת הפקת הסרט). ובדיליי מסוים מזמן הקרנתו בארץ, צבר הסרט פרסים בחו"ל, כמו פרס השופטים לסרט ולבמאי, בפסטיבל הבינלאומי לסרטי צעירים במוסקווה. וכהן טורח ליידע אותי שהסרט "זכה גם בתשואות היסטריות בפסטיבל פאלם ספרינג בקליפורניה. הוא התקבל בצורה שלא תיאמן. שמי דיווח לי שכל הכרטיסים נחטפו, ומדובר בקהל אמריקאי לכל דבר. גם אני וגם שמי, שאפילו רואיין ברשת CBS, קיבלנו ביקורות טובות".

 

ממרחק הזמן שעבר מאז ההפקה, מגדיר כהן את הסרט כ"טריפ אישי ומקצועי. החיבור עם שמי הביא לניצוצות, כשלמדתי להכיר אותו וללמוד אותו. לא היה פשוט לעשות סרט כזה, כי מעבר לכך שמדובר בתפקיד ראשי, שלומי מחזיק את הסיפור על הכתפיים. הכל עובר דרך העיניים שלו ויוצא החוצה".

 

על הסצינות האינטימיות שהיו לו בסרט עם איה קורן ורותם זיסמן הוא אומר: "זה לא היה פשוט, אבל הכיף הוא שיהיה קשה, שתשבור את הראש, שלא תדע איך ותמצא את התשובה. זה לא קשה פיזית לבוא ולהתפשט מול המצלמה, אלא לדעת מאיפה זה בא, באיזה רגע נתון הדמות מרשה לעצמה להתפשט. בסצינה עם איה היא התפשטה בפעם הראשונה רק בצילום עצמו, כדי לשמור משהו טרי שאושרי ואיה יביאו למצלמה. בתור שלומי הגעתי לזה אומנם כבתול, אבל בחיים כבר ידעתי מה זה סקס, ואלה לא היו הנשיקות הראשונות שלי".

 

אחרי תיאטרון, סידרות טלוויזיה נחשבות וסרט איכותי, לא היתה לך בעיה לעבור לטלנובלה?

 

"זו היתה החלטה לא פשוטה, אבל באמת ובתמים ידעתי שיש לי הרבה מה ללמוד מטלנובלה. כשחקן אתה מתחיל לעבוד על האינסטינקטים שלך, כי אתה לומד טקסט מהר מאוד, והרבה, ועומק הטקסט הוא לא כזה שמאפשר לך לקחת אותו לכל מיני כיוונים, וגם אין לך זמן לעבוד עליו ממש. אתה צריך להיות מאוד חד, מרוכז וזריז".

 

אז אתה שלם עם מה שעשית?

 

הוא מתלבט קצת ובסוף משיב: "כן".

 

למה ההיסוס? גם בעונה הבאה תשתתף, לא?

 

"אני עוד לא יודע, לקחתי 20 פרקים הפסקה בגלל הצבא, ואצטרף מתישהו. האמת, אם היית שואל אותי לפני כמה שנים, עוד לפני 'שלומי', הייתי אומר לך שלא הייתי עושה את זה. אבל כשאתה מתבגר, אתה מבין שמכל יום צילום אתה לומד, אפילו אם זה משהו שנראה לך לא מספיק עמוק ולא מספיק איכותי. אנשים ברחוב אומרים לי שהם התרגשו מ'אהבה מעבר לפינה', וממש עושה להם טוב לשבת בבית ולראות את זה. אז אני אומר, או.קיי, אם זה עובד והקהל נהנה - זה המקצוע".

 

מה גם שאתה מתוגמל טוב.

 

"נכון, אפשר להתפרנס מזה. אני חושב שזו איזו מגמה עולמית, שבולטת במיוחד בארץ, ששחקן משתדל לעשות הכל, קולנוע, תיאטרון, טלוויזיה".

 

זה אולי עוד מוקדם, אבל היית פוזל עם המשחק גם לחו"ל?

 

"כן, בהחלט. אני לא פעם חושב על זה, בלי לפנטז גבוה מדי. זה המקצוע שלי - לחלום. אני רוצה ללמוד בלונדון או בניו יורק, ומתישהו אנסה את מזלי בעולם. אבל אני בדילמה גדולה אם ללמוד משחק בחו"ל, או להקפיא את הנושא לכמה שנים וללכת ללמוד קולנוע, את הבגדול של העניין, בימוי, עריכה, צילום".

 

איך אתה מתמודד עם הסלבריטאות שנפלה עליך?

 

"אני די מאמין שהנושא הזה צריך לתפוס 15-10 אחוז מהמקצוע. אני משתדל להשאיר 90-80 אחוז לעבודת המשחק, והיתר להצטלם לעיתונים וכל הפירסום הנלווה. זה חשוב, אבל לא הדבר העיקרי. בכל זאת, כשחקן, אתה חיה חברתית. אתה צריך את הלחיצת יד עם הקהל, אתה מקבל כפיים בסוף ההצגה, אחרי שאתה עובד שעה וחצי".

 

איך אתה מסתדר עם תופעות ההערצה מצד בנות ובכלל?

 

"אני עדיין יכול לצאת לרחוב. זה אומנם מלווה במבטים והתלחשויות, אבל תלוי איפה. אם אני עובר ליד בית ספר, אז יש התקהלות. בקניון לא הייתי כבר הרבה זמן. אני אוהב את התופעה כשזה מגיע מתוך אהבה אמיתית. כשהייתי בטירונות, שזה כור היתוך של כל מיני אנשים, כל הסיפור היה לי בסדר, למרות שהיה לי קצת קשה לשתות פפסי בשקם, כי כולם התחילו לשאול אותי מה קורה בפרק הבא וכאלה. אבל אתה רואה שזה בא מאהבה ועם אנרגיה טובה. נכון שלפעמים יש גם את הצד האחר, שבא מתוך קנאה, ביצ'יות".

 

היו לך מקרים מביכים עם מעריצות?

 

"היו כמה וכמה הסתערויות, כולל הטרדות בטלפון, ואיכשהו הצליחו להדוף סביבי את העניין. אבל אני לא אוהב לדבר על זה, זה לא אישו".

 

מצד שני, אתה יכול לומר לעצמך, וואללה, יותר קל לי להשיג בנות.

 

"נכון שזה יכול בקלות להביא טפיחה רצינית לאגו, אבל עברתי תהליך חשוב מאוד לשחקן, שקצב הפירסום בא לי לאט לאט. ברור ש'שלומי' ו'אהבה מעבר לפינה' היו בומים, אבל התרגלתי לקבל מחמאות במנות קטנות על הצגות שעשיתי, זה לא שפתאום הפכתי לכוכב".

 

אתה עדיין עם החברה סיון אבודרם?

 

"לא, נפרדנו לפני זמן קצר ועכשיו אני לבד. זה היה סיפור של שלוש שנים, היא למדה איתי באותו בית ספר בראשון. זו לא היתה פרידה על רקע הקריירה שלי. השתדלנו להשאיר את היחסים בינינו בתוך בועה, כך יותר נכון ויותר מקצועי. נורא קל ללכת לאיבוד כשאתה נסחף. אם אתה חי את הקטע הזה בצורה טוטאלית, אתה צריך לשמור לעצמך איזו פינה אטומה, שיהיה לך לאן לחזור. אני לא אוהב את המשפט 'יום אתה למעלה יום אתה למטה', אבל יש עליות וירידות במקצוע הזה".

 

נכון לעכשיו כהן גר בראשון אצל ההורים (אמו, ממוצא ספרדי, מנהלת בית ספר, ואביו, ממוצא בולגרי, מנהל עסק לחלקי חילוף). יש לו שתי אחיות, בנות 25 ו-17, ואח בן 4. עד גיל 16 הוא גדל בלוד. "לפעמים דווקא מהפריפריות מגיעה היצירה הכי חזקה, אמיתית ובוערת", הוא אומר. "בכל זאת, לוד זה מקום לא פשוט, והצלקות משם הופכות עם הזמן לחומר עבודה, בדיוק כמו זה שקיבלתי בטירונות".

 

בזמנו החופשי הוא מעורב גם בקטע מוסיקלי, "בחדר חזרות של חבר שלי, רוני קרמר, שנקרא 'הגרעין', שאני שותף לבנייתו", הוא מספר. "זה מקום ללהקות, לדי.ג'ייאים, שאפשר גם להקליט בו חזרות. אנחנו עובדים על הארד קור, השיא של המוסיקה האלקטרונית. גם הופענו יחד במועדונים, כמו 'קוסמונאוט', 'ג'פאן', ועשינו מוסיקה לייב. מוסיקה זה אחלה טריפ".

 

הפכת שולחן, עשית קטע

 

הרקורד התיאטרוני של אושרי כהן כולל את "ספר הג'ונגל", "ערפל", "הקונצרט", "מבזק חדשות" ו"מכתב לנועה", כולן על בימת בית ליסין, בעוד שבקולנוע מאחוריו "אוצרות הים האדום", "אינג'יל" ו"להיות כוכב", ובעקבות "הכוכבים של שלומי" הוא כבר הצטלם ל"מדורת השבט", סרט של יוסי סידר ("ההסדר"), "עם אסי דיין, איבגי וחני פירסטנברג", הוא מפרט את העושים במלאכה לצידו. הניסיון הטלוויזיוני שלו כולל את "ג'ינג'י" (כבר בגיל 11), "מרחב ירקון", "זינזאנה", "פרנקו וספקטור" ועוד. ולאחרונה כמובן "אהבה מעבר לפינה". את העבודה ב"זינזאנה" הוא זוכר כטראומטית משהו. "היה לי קצת קשה. זה לזרוק את השחקן למים עמוקים, לתת לו יותר מדי להתבלבל. מה שיצא בסוף זה שדמות שצועקת יותר, מקבלת יותר דקות מסך. אתה הופך שולחן, אז וואללה, עשית קטע. וזה נראה לי קצת לא אחראי. עם כל הכישרון והיכולות ששחקנים מביאים מהבית, הם לא יכולים להמציא את הדברים האלה, כי הם צריכים להתרכז בדבר עצמו, לשחק, להעביר סיפור. על המסך פשוט לא יכולתי להסתכל. סצינות עם שבע-שמונה דמויות שאין ביניהן יחסים, אפילו ברמה הכי בסיסית, כמו בין מפקד הכלא והעוזר שלו. אתה רואה סידרה כמו 'הבית הלבן' ויש איזו היררכיה ברורה של תפקידים. זו עבודה מאסיבית של שחקן-במאי".