"ישראל היא הבית השני שלי"

ג'ייסון אלכסנדר הנמצא בארץ לקידום יוזמת שלום נפגש עם שחקנים ישראלים וסיפר להם על הקריירה ("החיים אחרי סיינפלד מצויינים"), על שאיפותיו ("אני חוזר לארה"ב עם תקווה שאצליח לייצר רושם שלם יותר על החיים פה") ועל מל גיבסון ("אם מישהו בביזנס יחשוב שהאיש שונא יהודים, הוא גמר את הקריירה")

קשה היה לדחוף סיכה הבוקר (ה') לאולם קפה תיאטרון הקאמרי בו התקיים מפגש בין שחקנים ויוצרי תיאטרון ישראלים לבין השחקן האמריקני ג'ייסון אלכסנדר, הידוע בעיקר כג'ורג' קוסטנזה מ"סיינפלד", שהגיע אלינו לקידום יוזמת שלום.

 

זו הפעם השנייה שאלכסנדר מבקר בישראל. הפעם הראשונה היתה לפני עשור, אז הגיע כאורח מיוחד של הליגה נגד השמצה. הפעם הוא הוזמן כאורח של "פה אחד", ארגון שמטרתו להביא להפסקת הכיבוש והטרור ולהבאת הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסופו.

 

נעם סמל, מנכ"ל תיאטרון הקאמרי שהנחה את המפגש, שאל את אלכסנדר איך הגיבה קהילת השחקנים למסע שלו לישראל. "לא התייעצתי עם הקהילה ואף אחד גם לא שאל אותי", השיב ג'ייסון, "המשפחה והחברים חוששים שאפגע פיזית או שאהפוך לסמל שימשוך אש. אני מבין את הדאגה. אני חושב שרוב האנשים מחוץ לישראל מאמינים שאין לכם חיים מעבר לסכסוך, מעבר לטרגדיה".

 

אז לא חששת להגיע?

 

"אני התאהבתי בישראל כשהייתי כאן לפני עשר שנים, זה מקום נפלא עם אנשים חמים שמאוד מחויבים ומאוד מחוברים למה שקורא סביבם - וזה לא משהו שאני אומר כלאחר יד. קשה לי לומר את זה, אבל אנשים שחיים בארה"ב צריכים להתבייש על אי האכפתיות שלהם והיעדר המחויבות שקיימת פה למקום שבו חיים. מעבר לזה, אחרי הביקור הקודם שלי בארץ, שקדמו לו ניסיונות של חמש שנים שלי ושל ואשתי להיכנס להריון, הביקור בירושלים עשה את זה, כך שאני גם חייב למקום הזה תודה על הבן שלי".

 

השחקן שמואל וילוז'ני שאל את אלכסנדר "אם כל-כך טוב פה, למה אתה לא עושה עלייה?" - והוא ענה: "הבית שלי מבחינת התחושה הוא באמריקה, אבל ישראל היא הבית השני".

 

ספר על הקשר בינך לבין "פה אחד".

 

"לא הרבה פעמים בחיי אדם הוא מתבקש להסתכן עבור משהו בעל ערך אמיתי. אני יודע שבשבילכם מדובר בעוד יוזמת שלום, אבל בשבילי, איש מבחוץ שלא חי את החיים שאתם חיים, לקחת חלק בדבר הזה זו חוויה מאוד מרגשת מכיוון שאני באמת מאמין שמדובר ביוזמה עם פוטנציאל אמיתי שתאפשר דיאלוג בין שני העמים. מבחינה פוליטית, אני חושב שתהליך השלום תקוע מכיוון שעל סדר היום השתלטו גורמים קיצוניים וזה שבר את היכולת של שני הצדדים לתקשר ביניהם. מצד שני אני משוכנע, שאם אני הייתי מעורב בקונפליקט כלשהו ואיזה מישהו מבחוץ היה מתערב לי בעניין ועוד נותן עצות, הייתי מתקומם.

 

יוזמת השלום של 'פה אחד' נעשתה על-ידי אזרחים לא על ידי פוליטיקאים. מכיוון שמי שבסופו של דבר יצטרך לחיות את ההסכמים זה האנשים הפשוטים משני הצדדים, אני חושב שיש לרעיון הזה סיכוי. אני רואה ביוזמה הזו משהו שיכול לשנות את תפיסת פתרון הסכסוכים בעולם כולו, לא רק במזרח התיכון".

 

מה אתה חושב שתוכל לשנות?

 

"אני חוזר לארה"ב עם תקווה שאצליח לייצר רושם שלם יותר על החיים פה, ממה שמתקבל אצל אנשים שניזונים רק מהתקשורת העולמית. אני רוצה שאנשים ידעו על היוזמה לשלום של 'פה אחד'. אני רוצה שבעוד שנה כשהבן שלי יחגוג את הבר-מצווה שלו, אוכל בלי לחשוש להביא אותו לכותל בירושלים ואחר כך ניסע לפגוש את החברים שלי ברמאללה. תראו, בעיני חשוב יותר משאמנים יביעו את עמדותיהם הפוליטיות, שיספרו את הסיפור של בני האדם שחיים פה. שחקנים הם מספרי סיפורים, יש לנו את היכולת להבין ולהזדהות עם דמויות שהם לא אנחנו ולהעביר אותן הלאה. בעיני יש לזה אימפקט גדול יותר".

 

המחזאי מוטי לרנר ביקש מאלכסנדר להרחיב על עמדותיו בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני ואלכסנדר השיב בצניעות: "יש לי דעות כמו לכל אדם, אבל אני מאמין שמה שאני חושב, לא חשוב כי זו לא הארץ שלי. בכותרות העיתונים אצלכם כתבו 'ג'ורג' קוסטנזה יביא שלום', זה שטויות. אני לא סמכות, לא חייתי את המצב שלכם, אני לא צד בדיאלוג ולכן דעתי לא משמעותית. הדבר היחיד שאני כן מוכן להתעקש עליו הוא שהדרך היחידה שיכולה להוביל לעתיד טוב, היא השתחררות מן העבר.

 

אי אפשר יהיה לפתור סכסוכים בהתחשבנות ובהתעסקות במי אשם יותר, מי סובל יותר ומי שילם מחיר גבוה יותר. כשהנישואין שלי היו בצרות, הבנתי שאם המטרה היא להיות ביחד ולעשות שזה יעבוד, אנחנו חייבים להניח לעבר, לא לנסות לפתור אותו, גם לא לשכוח או לסלוח, אבל קיים חוזה שבו ייכתב מה אני צריך ומה אשתי צריכה. פיוס דורש ניטרליות. אגב, אם היו נותנים לאמהות משני הצדדים לנהל את העסק, אני משוכנע שהן היו פותרות את הסכסוך בחמש דקות".

  

הצלחת ללמוד קצת עברית?

 

"תודה. שלום. שקט ילדים. אמא. אבא. אה, ואני לא מדבר מילה באידיש, זו היתה השפה שההורים שלי נהגו לדבר בשביל שלא אבין".

 

יש חיים אחרי סיינפלד?

 

"החיים אחרי סיינפלד מצויינים. כשהסתיימו הצילומים אמרתי שאני רוצה לחזור למקום שבו התחלתי, לאהבה הגדולה שלי – התיאטרון. חשבתי לחזור לברודווי, אבל כמו שאתם יודעים זה לא פשוט לעשות תיאטרון ולהיות אבא. שיחקתי בהפקה של 'המפיקים' בברודווי בתפקיד ביאליסטוק והילדים שלי שנאו את זה. עשיתי סדרות טלוויזיה וקולנוע ובסתיו אמורה לעלות ברשת CBS סדרה קומית חדשה. ההשתתפות בסיינפלד לא הגבילה אותי בתיאטרון שמחפש תמיד להתקשט באנשים עם פרופיל גבוה ובטח שלא בטלוויזיה, ההיפך. המקום היחיד שהוא בעייתי היה הקולנוע מפני שבאמריקה מפיקים ובמאים מאמינים שאנשים לא ישלמו את מחיר הכרטיס לקולנוע בשביל לראות שחקן שהם יכולים לראות בחינם בטלוויזיה. אבל הקולנוע פחות מעניין אותי".

 

אתה אוהב את קוסטנזה?

 

"אני מת עליו. זה היה כיף גדול לחיות את חייו המוזרים במשך תשע שנים למרות שאנחנו שונים מאוד, אני למשל לא סובל מחוסר ביטחון כמוהו. לא הייתי סומך עליו בגרוש, אבל אני חושב שהוא מישהו שהייתי יכול ליהנות מחברתו. בכלל הדבר שאני הכי פחות מבין בהצלחת הסדרה 'סיינפלד' היא איך ארבעה אנשים בלתי נסבלים שכאלה, הצליחו להתחבב על כל-כך הרבה צופים".

  

מה אתה חושב על "הפסיון" של גיבסון?

 

"אני לא מכיר את מל גיבסון באופן אישי, אבל אני לא מאמין שהוא אנטישמי. מה שבטוח זה שאם הוא אכן אנטישמי ואם הסרט שהוא ביים מעודד לאנטישמיות, הוא מסכן באופן ברור את מעמדו בהוליווד. אם מישהו בביזנס יחשוב שהאיש שונא יהודים, הוא גמר את הקריירה".