הביטלס מציגים: כך כבשנו את אמריקה

די.וי.די חדש שמתעד את "הביטלמאניה", מסע ההופעות הראשון של הלהקה בארה"ב, מזכיר לנו שפעם היה אפשר לכבוש את העולם בשבועיים

לפני 40 שנה בדיוק השתנה עולם המוזיקה. זה קרה בפברואר 1964 כשהתהפך, לראשונה, סדר הדברים של תעשיית הבידור. בריטניה, לפתע, הפכה לגורם בעל משקל גדול ומכריע. הביטלס היו אנגלים והם הכריעו את אמריקה בנוק-אאוט חייכני, בזכות קסם אישי, אינטיליגנציה ומלודיות מנצחות. המסע הראשון שלהם אל היבשת החדשה היה מסע נצחון והוא פתח את השער עבור מאות להקות אחרות מהממלכה המאוחדת.

 

שגעת-הביטלס (ביטלמאניה) פרצה במהלך פברואר ההוא, כשארבעה צעירים חמודים בני 24-22 מליברפול, חצו את האוקיינוס והגיעו לביקור ראשון באמריקה. ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו היו אז קצת אחרי צאת אלבומם הטרי Meet the Beatles – שכלל את "רוצה לאחוז בידך" ו"ראיתי אותה עומדת שם". האלבום כלל 10 שירים עליהם היה חתום הצירוף שיהפוך לאגדה: לנון-ומקרתני.

 

אד סאליבן, בעל תוכנית אירוח פופולרית בארה"ב בימים ההם, זימן את הלהקה לאולפנו. כך נולד המסע המפורסם שמתועד כאן תחת השם "First US Visit" (הוא יצא כבר, בעבר, בשנת 1991 – והפעם הוא רואה אור על גבי DVD באיכות משופרת). "הביקור הראשון בארצות הברית" צולם בידי האחים אלברט ודייוויד מייזלס במשך הביקור בן השבועיים, והוא כולל הופעות, מסיבות עיתונאים, שיחות עם שדרי רדיו וכמובן – ואולי בעיקר - הטירוף שאחז בצעירי (ובעיקר צעירות) אמריקה.

 

האמרגן בריאן אפשטיין ידע שאד סאליבן הוא מסלול ההמראה הכי מהיר לכיבוש אמריקה ולכן אירגן את המסע הזה במהירות ובאובססיביות. אפשטיין צדק. בסרט מתגלה עד כמה אינטנסיבית ומיידית היתה החדירה לתודעה. בעולם נטול אינטרנט, עם מעט ערוצי טלוויזיה והרבה מאוד תמימות – אפשר היה לכבוש עולם בשבועיים מנוהלים היטב.

 

אלביס פרסלי, שחודש קודם לא שמע את השם ג'ון לנון, מאחל כאן ללהקה בהצלחה. כך גם ריצ'רד רוג'רס (מהמלחינים המפורסמים ביותר בעולם אז, בן זוגו של המרסטיין לכתיבת מיוזיקלס כ"צלילי המוסיקה") שגילה הרבה יופי ביצירות הפופ הקטנות של האנגלים החייכנים.

 

שירים יפהפיים (וקצרים מאוד. חלקם בני 2 דקות, ואף פחות מכך) משובצים בסרט התיעודי הזה. אלה הביטלס במהדורה הראשונית, כשההשפעות עליהם היו עדיין אלביס פרסלי ובאדי הולי, מצד אחד, והאחים אוורלי מצד שני. הרוקנ'רול המענטז מכאן, ושירי הקיטש המתוקים, המלודיים וכובשי הלב מצד שני. אלא שנדמה שלא הלהקה ולא המוזיקה הם הנושא המרכזי - אלא דווקא הבאז התקשורתי המטורף.

 

באותו חודש ממש, מיד כשחזרו מארה"ב, החלו צילומי סרטם העלילתי הראשון – "לילה של יום מפרך" – בבימוי של ריצ'רד לסטר. ובמבט לאחור מעניין לראות כיצד, תוך זמן קצר ביותר, הפכו הארבעה מנערים טובים, תקשורתיים וסובלניים – לארבעה גברים מעמיקים, סגורים ותובעניים מבחינה אמנותית.

 

העיקר: המוצר

  

יותר מכל דבר אחר, "הביקור הראשון בארה"ב" מאפשר הצצה לרגעי ההצלחה הראשונים ולזמן שבו הפכו השירים לעניין משני: העיקר הוא, כמובן, המוצר שאפשר למכור. התגובות ההיסטריות של המעריצות גרמו ללהקה, תוך שנתיים, להפסיק להופיע. "לא יכולתי לשמוע את עצמי שר", סיפר מקרתני, "בהתחלה אתה משתומם, אחר כך אתה מנסה להתמודד עם זה – אבל בסוף אתה מתייאש. התחושה היא שזה לא משנה מה תעשה, מה תנגן ומה תגיד על הבמה. אף אחד לא מעוניין במה שיש לך לתת". אגב, מי שרוצה רק את ההופעות עצמן אצל סאליבן, יוכל לקבל את מבוקשו ב-DVD מעולה שיצא לפני שנה, תחת השם The Four Complete Historic Ed Sullivan Shows Featuring the Beatles

 

דבר המבקר לסיכום: לחובבי הביטלס המושבעים (כמוני) ה-DVD הזה הוא עוד חוליית-חובה בשרשרת (הבלתי נגמרת?) של מוצרים שקשורים בלהקה. אישית, כאוהב-נצחי של ארבעת המופלאים, אין לי בעיה שכל חודש ייצא סרט, אוסף או תוכנית טלוויזיה "שמעולם לא ראו אור". מצד שני, הסתייגות קלה: אפשר להבין גם את אלה שנרתעים מהפצצת החומרים הבלתי פוסקת מצד חברות התקליטים, מעין "נקרופיליה תרבותית", שעיקרה חיפוש בגנזכים ובאולפנים אחר "חומרים שטרם נראו". מדובר בצרה אמיתית: בשנים האחרונות כבר קשה, מרוב חגיגות והוצאות לאור עתירות יחסי ציבור, סתם לעצום עיניים למשמע שיר של הביטלס, ולהתמוגג.

 

ועוד הערה:

 

בקרוב יוצא סרט גנוז "שמעולם לא ראה אור" – עם תיעוד הופעתו האחרונה של ג'ימי הנדריקס בפני סטודנטים באוניברסיטת ברקלי, בקיץ 1970. מדובר בקונצרט גיטרה מעולה, שיצא כ-CD לפני חצי שנה. עכשיו יהיה גם סרט. כמו במקרה של הביטלס, גם הגיטריסט הגאוני מסיאטל, שמת בגיל 27 לפני 34 שנה, ממשיך בקביעות לספק אלבומים וסרטים "חדשים" למעריציו. גם זו בעיה.