מרגיש כמו בבית

"יש לי קווים אדומים, אבל עוד לא פגשתי בהם", אומר צבי יחזקאלי, האיש שחדר לכלא יריחו לראיין את רוצחי זאבי, חשף את סטירת הלחי שחטף ג'יבריל רג'וב מערפאת ואת המפעל של אבו עלא שסיפק בטון לגדר ההפרדה. בשטחים אין לו כמעט רגעי פחד, וגם החברה לא עושה מזה עניין: "זאת הדרך שלו, אז שאני אכנס באמצע?"

לאחת ההרפתקאות הבלתי צפויות בחיי אני נקלע לגמרי באקראי. בעוד הצלם עוזי סייג מצלם את צבי יחזקאלי, ראש הדסק לענייני ערבים בחדשות ערוץ 10, תופס אקשן על אופנוע השטח שלו, ב.מ.וו 1150, שואל יחזקאלי כבדרך אגב, "מה עם איזה צילום במחסום רמאללה?". בטח, אנחנו הרי ספונטנים, אז נוסעים.

 

שישי, שעת אחר צהריים מאוחרת. יוצאים מביתו של יחזקאלי, 33, לזירת הפעילות היומיומית שלו. קפיצה של עשרים ומשהו דקות במכונית שלו, שאינה ממוגנת ירי, ואנחנו בשטח A של הרשות הפלשתינית. בדרך הוא שואל, "מה דעתכם על מפגש עם איזו אישיות מהרשות?". וכשאתה עם מישהו כמו יחזקאלי, אתה הולך אחריו בעיניים עצומות. אנחנו בוחרים בג'יבריל רג'וב, דמות מוכרת מהחבורה של ערפאת. יחזקאלי מתחיל לתזז בטלפון הנייד שלו את אנשי הרשות בערבית פלשתינית עסיסית. רג'וב בעמאן. בכירים אחרים לא זמינים. השעה לא נוחה. "מה עם ערפאת?", הוא שואל. אני מחסיר פעימה, אבל לא מסגיר את ההרגשה.

 

חולפים ביעף על פני המחסום לרמאללה. קלנדיה, א-ראם, ביר נבאללה. תוככי רמאללה. עוצרים ברחוב צדדי. כאן סוכנות תקשורת שיחזקאלי עובד איתה. נכנסים לבניין. קבלת פנים חמה, קל להבחין שיחזקאלי בן בית. "ממזר גדול וגם חבר טוב שתמיד מוכן לעזור", אומר עליו איאד, איש תקשורת בשטחים. עם איאד אנחנו חולפים ברחובות רמאללה, וכבר הגענו לשערי מתחם המוקטעה. מבנה בצורת ח' והריסות בקצותיו, ממול צי של מכוניות מעוכות. יחזקאלי מצביע למעלה על תריס ברזל צבוע בוורוד. "כאן החטיאר (הזקן) מסוגר מאז תחילת האינתיפאדה", הוא אומר. "אולי ניפגש איתו".

 

רק אולי. ערפאת הקדים אותנו, חצה את הגשר העליון ונכנס למפגש עם נוער פלשתיני. אני מסתכל על יחזקאלי. הוא "קול" לגמרי, מתבדח עם אנשי הביטחון. "מכניסים צלמים, בלי תיקים ובלי טלפונים", אומר לו מזכיר בלבוש אזרחי. יחזקאלי שולח למעלה את צלמנו. סייג, ישראלי בודד מוקף פלשתינים, רואה דרך עדשת המצלמה את מבטו החשדן של הראיס ננעץ בו ממרחק שני מטרים.

 

ההצגה לא נגמרה. יחזקאלי שולף מתיקו של סייג את המצלמה השנייה ותולה אותה על כתפי. יש פילם, אין פילם, גם אני נשלח לאולם. אחרי טיפוס במדרגות אני מוצא את עצמי בכנס, המוקדש לתוכניות משותפות עם מרכז פרס לשלום. צעירים פלשתינים יושבים על כיסאות פלסטיק ולפניהם שולחן הנכבדים - שר העבודה הפלשתיני רסאן חאטיב, שר התיירות נביל קאסיס, והנואם הראשי - האני אל חסאן, יועצו הבטחוני של ערפאת. במרכז, בפנים חתומות, הראיס.

 

אנשי הביטחון מסמנים לצלמים לצאת. אני נושם לרווחה. למקום מגיע נביל שעת, שר החוץ הפלשתיני, ולוחץ את ידינו בידידות. הקשר החם שלו עם יחזקאלי גלוי לעין. כשמחשיך אנחנו נפרדים מאיאד, וכאן נראית לראשונה הבעת פחד על פניו של יחזקאלי. לא חשש ממפגעים, אלא מנסיעת לילה בכביש המשובש. דקות אחדות של נסיעה ואנחנו בעולם אחר. שלנו.

 

קוראן לצד קבלה

 

מגיעים לביתו של יחזקאלי, בית סוכנות שכור במושב בית נקופה, בדרך לירושלים, בו הוא מתגורר עם חברתו, חגית. הוא מאלתר במהירות ארוחה מזרחית. חומוס מהכפר הסמוך אבו גוש, שמן זית מבית ג'אלה, פיתות חמות. בחצר עץ דקל, עצי זית, לימון ושסק, גפנים, דשא, ערסלים, רכבי שטח. בתוך הבית הצנוע אוסף מרשים של קסדות מגן ומעילי רוח לנהיגה בשטח, דיסקים של מוסיקה ערבית וספרייה המסגירה את אישיותו המגוונת של בעל הבית - אפלטון לצד ספר הקבלה, "תמונות יפואיות" של מנחם תלמי והקוראן בעברית, ספר "החפץ חיים" ו"החיים כמשל" מאת פנחס שדה, וכמובן שפע ספרי מזרחנות. במקביל לעבודה בטלוויזיה הוא מעביר באוניברסיטה קורס על תולדות התנועה הלאומית הפלשתינית. בכל הנוגע לטלוויזיה, הוא מסתפק במקלט זעיר של חמישה אינץ', המונח על השולחן בחדר העבודה ודרכו הוא קולט את השידורים מהעולם הערבי. "חלק מהביחד שלי עם חגית זה לחיות בלי טלוויזיה", הוא אומר. "כך העולם שלנו עשיר יותר".

 

בשבילו להיות כתב בשטחים זה לא תפקיד אלא ה-תפקיד. "במשך שנים מילאתי תפקידים בחו"ל. כבר התקבלתי ללימודי תואר שני באוניברסיטת קולומביה, הדרך היתה סלולה לקריירה שם, אבל החלטתי שהמקום שלי רק בארץ. ואם כבר, אז להשתלב במרחב באמצעות הנושא הערבי ולתרום משהו לא רק בהבאת חדשות".

 

מה חוץ מחדשות?

 

"למשל, פינה שבועית על התרבות בעולם הערבי, שאני מגיש אצל מוטי קירשנבאום וירון לונדון. התפקיד שלי הוא להראות שיש שם גם בני אדם, לא רק ג'יהאד ואינתיפאדה. בניגוד לראשי הדסק הערבי בערוצים אחרים, אני משתדל להיות יום יום בשטחים - אם לא לסיקור ולשידור, לפחות לבקר ולהסביר לאנשים כאן מה בעצם הערבים רוצים. אני מנהל שיחות גם עם בכירי הרשות וגם עם האדם ברחוב, כולל עם כאלה שהם לא נחמדים בעינינו. הבאתי מג'נין את הסיפור המיוחד של זכריה זביידי, המבוקש, איש גדודי אל אקצה, שהשתלט על צפון הגדה. 'אני עדיין רוצה שיהיו לי חברים יהודים', טוען האיש הזה, שעשה לנו לא מעט צרות. הוא גם מספר מדוע הרג ואיך נהיה מבוקש".

 

לא עושה הנחות

 

איך היית מסוגל לראיין את רוצחי רחבעם זאבי?

 

"זה התפקיד. התרגשתי מעצם העובדה שהצלחתי להיכנס לכלא השמור ביריחו עם מצלמה. עכשיו מותר לגלות שהסתננתי לכלא כאורח בשם פיקטיבי. כשהתגלתה המצלמה שלי, נהיה בלגן. אפילו עצרו אותי לכמה שעות והחרימו את מה שצילמתי. אבל זה נגמר מהר בקפה ועוגה. טלפון אל האני אל חסאן, היועץ הבטחוני של ערפאת, החזיר לי את המצלמה".

 

יש לך קווים אדומים?

 

"יש, אבל עוד לא פגשתי בהם. ברור שאם אדע בוודאות שמרואיין שלי הולך לעשות פיגוע, לא אהסס להודיע".

 

היה לך רגע של פחד בתפקיד?

 

"היה ועוד איך. פעם, בהתקהלות גדולה בבית לחם, מישהו הצביע עלי וצעק 'יהודי, יהודי!'. חשבתי שזה הסוף. הרגשתי שהלינץ' מתקרב. אז הרבצתי צעקה שהאיש בטח משת"פ. בו ברגע הזעם הופנה אליו, ואני הסתלקתי משם מהר. אני גם מודה שאחרי שחשפנו את סיפור מפעל המלט של משפחת אבו עלא, ראש הממשלה הפלשתיני, פחדתי ברגע הראשון להיכנס לשטחים. אבל עובדה שלא קרה שום דבר. הפלשתינים יודעים שאני עושה להם שירות כשאני מספר מה באמת עושים המנהיגים שלהם".

 

כלומר, אין אצלך הנחות?

 

"בחיים לא. תשאלו את ג'יבריל רג'וב. הרי אני הייתי זה שחשף את סיפור סטירת הלחי שחטף מערפאת. השחיתות היא כיום ה'אישיו' הכי גדול בחברה הפלשתינית. כל פעם מתגלים דברים חדשים. כמו הסיפור של שר החוץ, נביל שעת, ששלח את הכלב שלו לטיפול רפואי באירופה, בעוד שפלשתינים מהשורה מתקשים לעבור במחסומים".

 

לאן נעלם אבו מאזן, ראש הממשלה הקודם?

 

"נגמר לו הסוס. פוליטית הבן אדם כבר לא קיים".

 

מתגעגע אליו?

 

"לא, אבל אין מה להשוות בין הלשכה שלו לבין הלשכה הנוכחית של אבו עלא, שהוא בובה של ערפאת. אבו מאזן לפחות היה יצירתי, עם עמדות עצמאיות".

 

וערפאת?

 

"הוא רחוק מאוד מהמעמד שהיה לו אצל הפלשתינים. איתי הוא דווקא בסדר. ניהלנו לא פעם שיחות שלא לפירסום, תוך כדי ארוחה. פעם, כשהציץ מלמעלה וראה את האופנוע שלי, אמר לי שהיה לו כזה. לא האמנתי לו. הוא התעקש וטען שהיה עם אופנוע כזה בקרב כראמה ב-68'. לך תתווכח איתו...".

 

מי ינהיג אותם בעתיד?

 

"לא אתפלא אם זה יהיה דווקא מרואן ברגותי, שכלוא כיום אצלנו. הוא נראה לי כאחד שמסוגל להנהיג את הפלשתינים מעבר לאידיאולוגיות של מהפכנות".

 

ובשורה התחתונה?

 

"אנחנו מדברים על המנהיגים ועל האירגונים, אבל הסבל הוא של האוכלוסייה בכללה. הם מתקשים לנוע בשטחים ונעצרים במחסומים, ובעיית הפרנסה היא המעיקה עליהם ביותר. אם בעבר הרחוק הם רצו מדינה, כיום לפני הכל הם רוצים אוכל".

 

חתונה רק תהרוס

 

בעוד צבי יחזקאלי מכין את הטרקטורון שלו לצילומים, אני תופס שיחה עם חגית גרייסלמר, חברתו לחיים. "מה קורה איתך כשהוא מסתכן במשימות", אני שואל אותה. "כולם שואלים אותי את זה", היא עונה, "אבל זאת הדרך שלו. זאת הקארמה שלו. צביקה הוא אדם עם שליחות. לדעתי, זאת ברכה מאלוהים אם לאדם יש משהו שמניע אותו. אז שאני אכנס באמצע? במשפחה שלו דואגים כל הזמן, ואני אומרת להם, זה מה שצביקה בחר לעשות בחיים. הרי לכולנו יש זכות בחירה כבני אדם".

 

שש שנים הם יחד, הכירו במהלך הלימודים באוניברסיטה העברית. שניהם ירושלמים. שורשיו בעיראק ובכורדיסטן, אמה משווייץ ואביה מפריז. אחרי שסיימה לימודי פסיכולוגיה, היא משלבת כיום לימודים לתואר שני בתרפיה בתנועה עם קריירה של רקדנית בטן. "הריקוד הזה זה אני", היא מצהירה. "כמו צביקה, התחברתי למוסיקה שלהם והיא נכנסה לי לנשמה. מבחינתי, זאת דרך להתקרב לערבים. אנחנו חיים במזרח, אבל מתנהגים כאילו אנחנו אירופה או אמריקה".

 

הם זוג סובב עולם. רק לפני חודשיים חזרו מטיול טרמפים בהודו. הספיקו לחרוש כבר את מרוקו, ספרד, ירדן. כשפרצה האינתיפאדה, יצאו למסע על אופנוע בטורקיה עד צפון עיראק. הם מאוד ביחד, אבל קבלת שבת כל אחד עושה אצל משפחתו. חתונה? "לא בראש שלנו", אומר יחזקאלי. "זה שאנחנו לא נשואים זה אתגר, צריך לתחזק כל הזמן את הביחד".