בימים אלו הסתיים מחזור חדש של חלוקת קרקע בנגב ל"התיישבות יחידים". יודעי-דבר – שהם, כצפוי, חברים של מקורבים – נרשמים היכן שנרשמים. המאושרים מקבלים חווה של עשרות דונמים ולפעמים מאות, בחינם. כן ניתנת להם עזרה משמעותית בהקמת תשתיות על חשבון הציבור, וכבונוס מיוחד גם מותג של חלוץ. מותג לא ממש אופנתי אבל עדיין גמולו בצדו.
ההליך החשאי-למחצה לבחירת הזוכים בחוות התנהל, כמובן, שלא במכרז פתוח, בלי להבהיר את הקריטריונים לזכייה במתנת החינם, אך בעזרת ייעוץ משפטי צמוד. ממשפט שנערך לאחרונה למדנו כי יש לשיטה זו אישור, לפחות בדיעבד, בדומה למה שקורה במאחזים בלתי-חוקיים בגדה. בחלוקה האחרונה זכה גם בדואי אחד בחווה, כיסוי נאות למקרה של פנייה לבג"ץ.
במקביל לרשת החוות שנפרסת עתה בנגב החליטה הממשלה להקים יישוב יהודי על המצוק שמעל מכתש חתירה, 2 ק"מ מירוחם. למה בנפרד מירוחם? כיוון שמדובר ביישוב איכותי, כך נאמר. הפעם התשובה הציונית ההולמת אינה מיועדת לחסום את התפשטות הבדואים בנגב אלא את ההתפשטות וההתפתחות של ירוחם. אזור הנוף היפה של העיירה נלקח ממנה בשרירות לטובת יישוב אחר, איכותי. עוד דוגמה להתנשאות שנוהגת הממשלה בחלשים (וייזכר שהשרה יהודית נאות הצביעה בממשלה נגד ההחלטה). מה יעשו תושבי ירוחם? שום דבר. הם כבר רגילים למוסר הכפול של הממשלה ביחס לעיירות הפיתוח.
מה יעשה הבדואי שהשדה שלו רוסס? שום דבר. הוא יצטרף לרבבות הבדואים שאין להם בית, אדמה ועבודה. הוא יציב את החושה שלו אי-שם בשולי החוות החדשות וימשיך לחיות בשולי הקיום האנושי. גם בשנה הבאה הוא ישוב ויזרע בדמעה. אם יירד גשם בעתו ואם לא ירססו את שדהו אולי יעלה בידו לקצור ברינה.