מחקר שהתפרסם בבריטניה טוען שנשים מסוגלות, מטעמים גנטיים, להסתגל בקלות רבה יותר למצבים חברתיים יוצאי דופן. אולי בגלל זה, יותר ממאה שנה אחרי תחילתו של המאבק הפמיניסטי, גם במדינות שבהן נחקקו חוקים המבטיחים שוויון, ומערכות ממוסדות מתגייסות לצמצום פערים והענקת הזדמנויות שוות לבני כל המינים, אנחנו עדיין רמוסות, מדוכאות, מושפלות, חשופות לאינספור פגיעות פיזיות ונפשיות דווקא מצד מי שאמורים להיות קרובים לנו, ובואו נודה, עדיין חיות ביקום מקביל.
ביקום שבו אורבת לנו סכנה מצד קרובים וחברים, שבו אסור לנו לאהוב את עצמנו אלא אם אנחנו מתאימות לצווי אופנה ויופי, שבו אנחנו מצוות לפקפק בנשיות שלנו בכל פעם שעולה בנו הצורך לממש את עצמנו שלא באמצעות הולדת ילדים.
נדמה לנו שרק הדת והברוטליות והמוסר (שכבר מזמן אינו כלי הנשק של החלשות) כורכים סביבנו כבלים, אבל דווקא מיתוס האימהות הוא אחד הכלים רבי העוצמה שבאמצעותם אנחנו נותרות כלואות ביקום המקביל שלנו. אחרי שנלחמנו (בהצלחה חלקית) כדי לעבוד, ללמוד, ליצור, ליהנות ממין ולקחת חלק בהחלטות שמעצבות את החברה והמשק. ואחרי שחלק מאתנו אפילו נאבקו כדי להיות אלימות ולוחמות ואחת מהחבר'ה בעולמם של הגברים – אחרי כל זה אנחנו עדיין נכנעות למערך החברתי שמשתמש בהולדת ילדים ככלי לשימור מחצית האוכלוסייה במרחק סביר, אך בלתי ניתן למעבר, ממוקדי כוח והשפעה.
החברה שלנו עושה הכול כדי לעודד אותנו ללדת. אין כמיהה שמעוררת הזדהות גדולה יותר מערגתה של אשה לתינוק, ואין תמיהה (שלא לומר עוינות) גדולה מזו שנתקלת בה אשה שמחליטה לוותר. הפריות מכל סוג וזן נתמכות כלכלית על-ידי המדינה, אותה מדינה שמיד אחרי הלידה זונחת את התינוק (קצבאות? מערכת חינוך ראויה לשמה?) ואת אמו (מעונות? חוקי עבודה מתקבלים על הדעת?).
האימהות היא אולי דחף טבעי, אבל בחברה שלנו, שהתרחקה יותר מת"ק פרסות מן הטבע, היא גם מכשלה גדולה. היא מותירה נשים במצב של תלות כלכלית, שכן החברה אינו מוכנה לחלוק באחריות ולספק תמיכה נאותה למי שנענות לקריאה ויולדות את הדור הבא, וזו בתורה מייצרת תלות בכול מובן אחר.
אנחנו אמורות להעמיד פנים שדבר לא משתנה כשנולדים לנו ילדים, ואף להפך, חיינו מקבלים תוכן ומשמעות, וככל שגדולה ההקרבה, כך אנו נשים ואימהות איכותיות יותר. אבל האמת היא שזה הרגע שבו ניתק סופית הגשר שאולי עוד התקיים בין שני היקומים. כי בואו נודה: אשה שאינה מסוגלת להתקיים לבדה, האם יש משמעות לאיזו מן ההחלטות שהיא מקבלת? ונכון, אלמלא ילדנו, לא היה לעולם הזה סיכוי להמשיך ולהתקיים. אבל תביטו בו – האם זאת אופציה כל-כך מזעזעת?