שתיים הן ולא יודעות

הצלחתה של סופיה קופולה ("אבודים בטוקיו") מוכיחה שהעולם מוכן לקבל אשה שיוצרת מיניות מאופקת, אבל אל תטעו: בר רפאלי עדיין לוקחת בהליכה. הגר ינאי סבורה שלמרות הכל, יום האשה עדיין נחוץ

כמה מפתה לשים ללעג את יום האישה, על כל ביטויו התרבותיים. הלב מתמלא בתחושה מוזרה, מין חמיצות משועשעת, כאשר משודרת כתבה טלוויזיונית על אירוע תרבותי שנערך לרגל יום האישה, וכל מיני סלבריטאיות חביבות, זמרות ומגישות חדשות, מצולמות כאשר הן מקשטות בנצנצים ובגואש ראשים קרחים של בובות, סטייל שיעור מלאכה בבית-ספר, ובאותה הזדמנות תולות עליהן את האג'נדות שלהן. האם זוהי התרבות הנשית המפוארת במיטבה?

 

אין בכוונתי ללעוג ליום האישה. יהיה זה קל מדי. עם כל המגוחכות של הפסטיבל, ולמרות סימני המסחור המעצבנים של האירוע, יש היסטוריה קרובה מדי שעדיין נושפת בעורפנו.

 

מקורו של יום האישה בשמיני במרץ 1857, כאשר פועלות הטקסטיל במתפרות ניו יורק פתחו בשביתה בשל תנאי העסקתן הגרועים. מאז עברו שנים רבות של מאבקי סופרג'יסטיות למתן זכות הצבעה לנשים והפגנות לשוויון. בשנת 1910 כוננו נשות האינטרנציונל הסוציאליסטי בקופנהגן את יום האישה. אך רק בשנת 1977 הכיר בו האו"ם באופן רשמי. שימו לב: זהו יום המוקדש לציון זכויות האישה וגם לשלום עולמי. כן. שלום עולמי. כי מישהו הבין את הקשר בין נשים, אורח החשיבה וההתנהגות שלהן, ותרומתן לאיזון חברתי, הרמוניה ושלום.

 

אז אין בכוונתי להיות קטנונית לגבי אירועי היום, שחלקם מגוחכים ותפלים, ומקוממים בשל העובדה שהם מציינים את התרבות הנשית כנפרדת, בעלת ערכים משל עצמה, שלרוע המזל נופלים מהקריטריונים של התרבות ה"כללית". יום האישה עדיין נחוץ. כי אל לנו להיות תמימות: העולם השתנה מאוד בשנים שמאז 1857, אבל הוא עדיין כוחני, ומי שחוקי המשחק שלו תחרותיים פחות - עדיין דינו להירמס.

 

שלך, ברבי

 

נשים הן עדיין בובות הברבי של העולם, ונדמה שחלקן מתמסרות לתפקיד הזה בהתלהבות ובהנאה. לתופעת רוני הבובה המזמרת, ניתן להוסיף את העיסוק הנרחב בשמלתה של יעלי בר-זוהר באוסקר. לשתיהן מצטרפת בר רפאלי, שלאחרונה זכתה לעבור טקס ציבורי מיוחצ"ן לעילא של היפטרות מבתוליה המטפוריים (אולי בהשראת נשואיה הפיקטיביים?). מנגנוני המסחור המשומנים של המיניות הנשית הגו בשנים האחרונות פטנט חדש להארכת חיי המדף של הסחורה: העברתה דרך שתי פאזות. האחת בתולית-לוליטית, ושניה שהיא כבר חרמנית בוגרת (ע"ע בריטני ספירס). ככה נמאס לצרכנים פחות מהר. ולכן גם בר מתוקתנו הפכה בשבועיים האחרונים מדוגמנית ילדה שלובשת בגד-ים ועושה פרצוף תמים, לדוגמנית שלובשת בדיוק אותו בגד-ים, אך משתדלת לעשות הבעות פחות תמימות.

 

אולם העובדה, שמיניות נשית עדיין נסחרת טוב בשוק, היא חדשות ישנות. החדשות האמיתיות (והטובות) הן שהיום יותר מאי פעם, השוני המהותי באורח החשיבה הנשי מוכר ומוערך. כך טוענת האנתרופולגית האמריקאית הלן פישר, בראיון למוסף הארץ האחרון. פישר מדברת על כך שנשים נוטות ל"חשיבת רשת", כשביכולתן לאסוף נתונים רבים יותר מגברים ולקשר ביניהן. הן אינן שואפות להגיע לניצחון ממוקד, לראש הפירמידה, אלא מנסות להגיע לקונסנזוס והרמוניה.

 

בשל ההכרה הגוברת באיכויות החשיבה הנשית, ודווקא משום שמוקדי הכוח, באשר הם, עדיין לא נתונים בידיהן, נשים נמצאות היום במקום מעניין במיוחד. הצד השני של היותן קורבנות (מרצון או שלא מרצון) הוא היתרון בכך שהן אינן המפעילות של פטרנליזם תרבותי. כקבוצת מיעוט במובן החיובי של המילה, הן מסוגלות להשקיף על המערכת, תיאורטית לפחות, מהצד. פירוש הדבר הוא פוטנציאל לחופש אמנותי. הן נמצאות במקום מספיק מרכזי בשביל שלא להחשב ביזארי, ומספיק שולי בשביל להציע איכות חדשה ומרעננת.

 

מה המשפט הנשי שלך?

 

הסופרת וירגי'ניה וולף טענה שיש ביכולתה לזהות משפט שנכתב בידי אישה. לרוע המזל, וולף לא נתנה דוגמאות. אולי עכשיו הגיע הזמן לגלות למה התכוונה וולף בדבריה.

 

הדוגמה הבולטת ביותר השנה ל"משפט נשי" כפי שאני מדמיינת אותו, הוא הסרט "אבודים בטוקיו" של הבימאית והתסריטאית סופיה קופולה. הסרט הזה כולו חשיבה נשית. קופולה סיפרה בראיונות שההחלטה האמיצה ביותר שקיבלה היתה שלא לממש את המתח המיני בין גיבוריה, שני זרים שמוצאים את עצמם מתקרבים זה אל זו במלון בטוקיו. תארו לעצמכם סיפור אהבה (או משהו כמעין אהבה, שלמעשה הוא מורכב יותר) שאפילו לא מגיע לידי ביטוי פיזי. דרמה פנימית שאיננה מגיעה לביטוי מלא כדרמה חיצונית. ככה כותבים תסריט? לא בבית הספר שבו אני למדתי. אבל האם זהו פגם? להיפך. הסרט של קופולה לא משעמם לרגע, ופועל בניואנסים מעודנים.

 

בניגוד לבר רפאלי, סופיה קופולה איננה מוכנה להקצין את השימוש שהיא עושה במיניות על מנת לזכות ביותר תשומת לב ציבורית. קופולה מרגישה בנוח במקום הצנוע, החבוי יותר, שאותו רפאלי ממהרת לנטוש ממש בימים אלו, נישאת על דפיו של פנאי פלוס. זה לא ילדותי מצדה של קופולה, אלא דווקא בוגר יותר, מאופק ומלא רגש. אולי נדמה שלא הוגן להשוות בין השתיים, אבל צריך לזכור שלב העניין איננו גיל או כישרון, אלא החלטה בסיסית שאישה לוקחת לגבי חייה: האם לפעול מתוך בחירה חופשית ועצמאית, או להיות כלי משחק בידיהם של אחרים.

 

סופיה קופולה זכתה במועמדות לאוסקר על בימוי, הישג חריג בהחלט בהיסטוריה ההוליוודית. היא הפסידה אותו אמנם לפיטר ג'קסון הבלתי נמנע, אך זכתה באוסקר על התסריט. קופולה אמנם זוכה לתשומת לב גם בשל יחוסה המשפחתי וטעמה האופנתי, אך קשה להאמין שסרטה היה זוכה להכרה כזו, אילולא איזו פתיחות חדשה לחשיבה דרמטית שונה, שבקריטריונים שלה "אבודים בטוקיו" איננו פגום אלא יפהפה.

 

זה הזמן לאחל לכל הנשים היוצרות באשר הן שנה פוריה. אסור להסתפק בגטאות של פסטיבלי נשים. נכון, הם נחמדים, חמימים ומפרגנים, אבל המקום של בימאיות, מחזאיות, אמניות פלסטיות, מוזיקאיות, משוררות ותסריטאיות הוא בזירה הגדולה. היום יותר מתמיד ניתן לעמוד שם, לא לוותר על "המשפט הנשי", שהוא חלק מהסיפור הכללי, ולזכות בהכרה.