ירושלים אדומה

שלוש תערוכות נפרדות של אמנות רוסית במוזיאון ישראל בירושלים, מזמינות אתכם לגלות פרקים גנוזים בתולדות הממלכה האדומה. יעל עומר ממליצה

במוזיאונים, כמו במוזיאונים, תמיד אפשר למצוא חתיכת היסטוריה נחבאת בפינה חשוכה. אלא שבשלוש התערוכות המוצגות בימים אלה במוזיאון ישראל לא מדובר בחתיכה ובטח לא בפינה חשוכה. ביקור בשלושה מחללי התצוגה מציג מסה קריטית בהיסטוריה האנושית, הכוללת לא מעט עצירות בתחנות מרכזיות בתולדות האמנות של המאה העשרים.

 

שלוש תערוכות נפרדות של אמנות רוסית מזמינות אותנו להשלים פרקים אחדים, שבחלקם היו גנוזים עד כה, בתולדותיה של הממלכה האדומה. זוהי הזדמנות מצוינת להיחשף ליובל הראשון של המאה שעברה ברוסיה, הכולל כמה נקודות מבט וכמה מדיומים (כמעט לכל דורש), ובכללם ציור, רישום, צילום וגרפיקה.

 

אדום להמונים

 

"אדום בשחור לבן" היא חשיפה ראשונה של אוסף צילומים היסטורי המאגד בתוכו כ-75 פריימים של מיטב צלמי רוסיה, כמחציתם יהודים. האוסף מציע תיעוד של התבססות השלטון הקומוניסטי, ימי מלחמת העולם השנייה ותנופת הבנייה שלאחר הקרבות ורעם התותחים. את האוסף ליקט הצלם בורודולין, שהוטלה עליו (כסטודנט לצילום) משימה לאומית מטעם השלטונות בשנת 1946 לתעד את עמידתו של הצבא הסובייטי מול צבא גרמניה. אלא שהמטלה התארכה לה ביוזמתו, ולימים נרתם גם הבן אלכסנדר לעשייה, שהתהוותה לכדי אוסף ייחודי המאיר נקודות ציון מהותיות בתולדות הצילום הרוסי.

 

הצלמים המשתתפים - גיאורגי זלמה, אלכסנדר רודצ'נקו, איוואן שאגין ועוד רבים - השתייכו ברובם לממסד הקומוניסטי או שעבדו מטעם סוכנויות צילום רוסיות, ובעבודותיהם מורגשת מאוד השפעתו של סטאלין, אם במישרין ואם בעקיפין, והן בהחלט מיישמות שיעור או שניים בתקשורת המונים. היצירות הללו היו חלק אינטגרלי מן הנוף ומן הסביבה, והן נכחו בחלונות ראווה, בכיכרות ראשיות, ברכבות ובאוניות מיוחדות שייצאו תעמולה. הלוקיישנים המשתנים – מפעלים, בתי חרושת ומצעדים, לצד מופעי תרבות, מחול ומוסיקה – מבטאים בנייה והתחדשות האדם, ומשקפים בשחור על לבן את ההיסטוריה של הצילום הרוסי במאה העשרים.

 

אלא שאף על פי שנושאי הצילום היו די מוכתבים, הפאתוס הצילומי וההשפעות האוונגרדיות מגלים חיפוש אחר נקודת ראייה חדשה. החיפוש הזה הוליד ללא צל של ספק קומפוזיציות מרתקות, מלאות תעוזה וכמובן מפתיעות ולא שגרתיות גם היום. טכניקת הפיתוח זכתה להקפדה יתרה מצד הצלמים, מה שבמקרים רבים הקצין את המתחים בין התאורה להצללה וייצר קווים חדים הרבה יותר באמצעות קונטרסטים. התחושה הזו מועצמת עוד על ידי הקירות האדומים והחלל המסדרוני שבו מוצגות הסצינות הללו, שמעניקים לחוויה ערך מוסף של מחתרתיות ושל סודיות.

 

אחד הגילויים המקשרים בין הצילומים כולם הוא שסצנות רבות, שבחלקן מציפות סיפורים ברוטליים, מתרחשות בתוך ענני אבק או בתוך עולם לוט בערפל, המסמל ומקצין את תחושת חוסר הוודאות באשר לעתיד, לפחות למי שכבר יודע את סוף הסיפור. עושה רושם שתחושה זו של חוסר ידיעה ליוותה את הצלמים כולם.

 

תקוות גדולות

 

הצלע השנייה במשולש היא מחווה יוצאת דופן של הגלריה הלאומית טרטיאקוב במוסקבה – מהנודעות בעולם, ששמורים בה אוצרות האמנות הרוסית לדורותיה: אוצרות המדינה, מארמונות, מכנסיות, מאספנים פרטיים ועוד.

 

תחת הכותרת "תקוות גדולות – אמנות האוונגרד הרוסי", מוצגים במוזיאון כשבעים ציורים ורישומים מארבעת העשורים הראשונים של המאה העשרים, המגוללים את סיפורו של האוונגרד על ציר הזמן ואת שיאו, כששולבו בו זרמים חדשים באמנות האירופית (השפעות צרפתיות בעיקר של פוביזם, קוביזם, פוטוריזם ואורפיזם) לצד אמנות עממית מקומית (איקונות, פסלי אבן וטכניקות של חיתוך בעץ). החיבור הזה יצר שפה חדשה ולימים הולידה את אמנות ההפשטה.

 

בין היתר מוצגות יצירות של נטליה גונצ'רובה, מיכאיל לריונו, ולדימיר טטלין, נתן אלטמן וגם של מי שנחשב לאבי ההפשטה ברוסיה, קזימיר מלביץ', שביטא את הקריאה לרוח חדשה במילים "הבה ניטול את העולם מאחיזתו של הטבע ונבנה עולם חדש, שיהיה שייך לאדם עצמו".

 

תלונות הציבור

 

את המסע לרוסיה של ראשית המאה העשרים משלים אוסף הכרזות "חלונות רוסט"א". הכרזות שבאוסף, אשר הופקו על ידי סוכנות הטלגרף הרוסית, הודפסו ידנית על נייר עיתון זול והוכנו בעזרת שבלונות בליווי כיתובים מחורזים שבמרביתם הם פרי עטו של המשורר הפוטוריסטי ולדימיר מאיאקובסקי.

 

תערוכת הכרזות מהווה סיור בתוך סביבה גרפית רוסית בעלת איכויות אסתטיות וטכניות שהצבע השולט בהן, לא טעיתם, הוא אדום. למרות הצבע האדום ובניגוד לנושאים המוכתבים בתערוכת הצילום למשל, מציג הסיור הזה מסמכים מסוג אחר, כאלה שמתחו ביקורת חברתית ופוליטית, והם פותחים צוהר אל הפן ההיסטורי-פוליטי הסוער שהתרגש על רוסיה הסובייטית תחת שלטונו של לנין.