איברהים בולוס: אנחנו לא גנבים. נצא מזה

בולוס, בעל עסקי הנדל"ן והשיש מהגליל שעסקיו קרסו והוא נחשד באי-סדרים ובמעשי מרמה, טוען: מינהל מקרקעי ישראל מכר לי קרקע למחצבה שנמכרה כבר לסטף ורטהיימר, ומסרב לפצות אותי על נזקים של 100 מיליון שקל שגרם לי בכך; את הטענות על אי-סדרים ומעשי מרמה הוא דוחה וטוען: כונסי הנכסים והעיתונות לא מספרים את הסיפור האמיתי; ראיון

שפת הגוף של איברהים בולוס מאופקת. במשך כמעט שלוש שעות של שיחה, בלובי של מלון חוף התמרים בעכו, הוא יושב באותה תנוחה, בגב זקוף. גם תזוזה קלה של הראש הצידה, לעבר המלצרית, כרוכה עבורו במאמץ מסוים, עקב מחלת מפרקים ממנה הוא סובל. פעם אחת אנחנו יוצאים להפסקה, שבה הוא נע באיטיות ונזקק למעלית כדי לרדת קומה אחת לשירותים.

 

הוא מדבר בקול רם, בעברית רהוטה שרכש ב-45 שנות עסקים עם יהודים, אבל שני שמות שנזכרים גורמים לעליית האוקטבות בקולו – עו"ד פיני רובין ועו"ד עובדיה בלס. אחד פירק לו את בולוס-תיירות, השני את בולוס-גד.

 

באזור הצפון השם בולוס מוכר לרבים. בימים הטובים בשנות ה-90 היו בבעלות משפחתו שלוש חברות: בולוס-שיש, שעסקה בייצור שיש וגרניט, בולוס-גד, שעסקה בנדל"ן, ובולוס-תיירות, חברה-בת של בולוס-גד. שלושתן נסחרו בבורסה. שלושתן קרסו.

 

לפני ארבע שנים גייסה בולוס-תיירות 25 מיליון שקל באג"ח לצורך רכישת ספינת הימורים. הספינה לא נרכשה בסופו של דבר אלא נחכרה, וכעבור שלושה חודשי פעילות הפסיקה לשוט. כעבור חצי שנה היא חידשה את פעילותה אבל נקלעה לקשיים ועברה לפירוק. המפרק היה עו"ד פיני רובין.

 

בולוס-גד ובולוס-שיש קרסו גם הן ב-2002. בולוס-גד הפסידה 13 מיליון שקל ב-2000 ו-14 מיליון שקל ב-2001. פחות מקילומטר דרומית למלון חוף התמרים מתנוסס מגדל שבנייתו נקטעה בקומה ה-17 בית דירות נופש שהקימה החברה לפני הפירוק. לא ברור אם המגדל הזה יושלם.

 

בולוס-שיש זכתה במכרז רשות שדות התעופה אך זכייתה בוטלה, 7 מיליון שקל שהפקידה כערבות חולטו, וגם היא הועברה לכונס נכסים – עו"ד עובדיה בלס. בשנה שעברה טען בלס בבית-המשפט כי משפחת בולוס רוקנה את החברה מנכסיה, עסקה במרמה ובהברחת כספים והונתה את בעלי המניות ואת הבנקים.

 

לפני חודש פשטו חוקרי רשות ניירות ערך על ביתו של בולוס ועצרו אותו, את בנו ואת חתנו. הוא שוחרר באותו יום והם כעבור כמה ימים. הרשות חושדת כי בשנים 2001-2002 הם דיווחו באופן מטעה על תביעה שהוגשה נגד בולוס-תיירות על-ידי החברה בעלת האונייה שחכרה, ובנוסף לא פעלו על-פי כללי החשבונאות המקובלים בבולוס-גד ובבולוס-תיירות.

 

בולוס, המתגורר בעכו בבית שאותו מכר לאחרונה לבתו, מגיע לראיון עם בנו יעקב, מנכ"ל בולוס-תיירות שנסגרה. "אני נקי. אנחנו לא גנבים. נצא מזה", הוא אומר בתחילת השיחה. מבחינתו, עורכי-הדין מחפשים אותו, והעיתונות ניזונה מהם.

 

"העיתונות השמיצה אותנו מאוד בשנתיים האחרונות משום שקיבלה את הידיעות מעורכי-הדין שהיו נגדנו", הוא אומר. אבל בעבר העיתונות תמיד היטיבה עימנו. אנחנו לא אנשים חדשים בשוק. חברת השיש שלנו פועלת מ-1950. אני עצמי התחלתי לעבוד ב-1958 ומאז הקמתי מספר חברות שהיו לתפארת המגזר הערבי. מאות עובדים, בעיקר ערבים, עבדו אצלנו. אבל מעט מאוד אנשים יאמינו לסיפור האמיתי שעברנו מאז 1994".

 

תביעה על 100 מיליון שקל

 

לבולוס יש טענות קשות כלפי מינהל מקרקעי ישראל, אותן הוא מעלה בתביעה על סך 100 מיליון שקל שהגיש נגד המינהל והקפיא אותה בניסיון להגיע לפשרה. הוא טוען כי המינהל העניק לו קרקע ליד מעלות, בשעה שאותה קרקע הוענקה לסטף ורטהיימר ולכפר-ורדים מספר שנים קודם לכן, ומאז שהתברר העניין היה בדיונים עם המינהל על הפיצויים שיקבל. לדבריו, לנזק שגרם לו העניין הזה היה חלק מכריע בהתמוטטות עסקיו.

 

מוצאה של משפחת בולוס, משפחה ערבית נוצרית, הוא הכפר הגדול בועיינה ליד כרמיאל. איברהים בולוס החל את דרכו כמורה, אבל בעקבות מותו של אחיו הגדול עבר להוביל את עסקי המשפחה, שכללו מפעלי שיש ומחצבות באזור כרמיאל.

 

ב-1976, במה שכונה יום האדמה, הופקעו שטחי המשפחה. בולוס נפגש אז עם השר חיים בר-לב והאלוף מאיר זורע, שהיה ראש מינהל מקרקעי ישראל, ושוכנע לא להגיש תביעות אלא להסתפק בשטח חלופי של 18 דונם במזרח כרמיאל, שיועד להקמת מפעל מאושר לשיש, ובשטחים באזור הכפרים כיסרא וירכא בגליל שיועדו למחצבות.

 

"ההצעה לא היתה הכי טובה בשבילנו, אבל החלטתי לקבל אותה, הוא אומר. קיבלנו אדמות מינהל ל-49 שנה עם אופציה לעוד 49, ומחצבות ל-21 פלוס 21. בכיסרא המחצבה לא הצליחה, אבל בירכא היא הצליחה מאוד. ואז, ב-1987, פחות מעשר שנים אחרי ההסכם, בא ראש המינהל באזור נצרת והודיע שאנחנו צריכים לסגור את המחצבה בירכא ולעבור משם, משום שהשטח ניתן לקיבוץ הסמוך. אמרנו שיש לנו הסכם עם בר-לב, אבל הוא אמר שאין ברירה. סירבנו לרדת".

 

"העניין נמשך שנתיים, עד שב-89' באו והציעו לנו את האדמות ליד מעלות-תרשיחא. הזמנו גיאולוג שאישר שיש במקום שיש, ועברנו לתרשיחא. הסכמתי לוותר על פיצוי מהמינהל על הקמת התשתיות, לאחר שאנחנו ביקשנו 2.5 מיליון דולר והם הציעו 750 אלף, בתנאי שההסכם החדש יקבע שזו מחצבת-קבע, ולא יקרה לנו שוב מה שקרה בכיסרא ובירכא. הם הסכימו. ב-93' עלינו לשטח".

 

"המצב של חברת בולוס-שיש היה אז טוב מאוד, עם עודף של 12-10 מיליון שקל, ועם חוב של 1.25 מיליון שקל בלבד לבנק לפיתוח תעשייה. חשבנו שנוכל להרים את החברה חזק למעלה. הכנו תוכניות להשקעה של 6.5 מיליון דולר בעבודות תשתית ופיתוח, הזמנו ציוד ששימש לכריית המנהרה מתחת לתעלת למנש, לקחנו הלוואות מדיסקונט".

 

"בסוף 1994, כשכבר התחלנו בעבודות התשתית וחלק מהציוד היה כבר בדרך, כך שלא יכולנו כבר לבטל הסכמים ואשראים שקיבלנו, עלו יום אחד על הקרקע במחצבה אנשי החברה הכלכלית של כפר-ורדים, חברה פרטית של סטף ורטהיימר, החלו לסלול דרכים ולגרום לנו נזק. פנינו לבית-המשפט וקיבלנו צו מניעה נגד הבנייה ונגד המינהל".

 

לדבריו, אנשי כפר-ורדים הראו לו מסמכים שלפיהם הם קיבלו את השטח מהמינהל לפני שהמינהל נתן אותו לבולוס. "הרי אם אדם פרטי מוכר את אותו שטח פעמיים אומרים שהוא רמאי", אומר בולוס.

 

בסוף 94' קיבלה משפחת בולוס מכתב שעליה לרדת מהשטח, ובית-המשפט הציע לבולוס לבקש פיצויים. באין מחצבה, החלה חברת השיש לייבא חומרי גלם מחו"ל ולרכוש תוצרת גולמית מחברון, ובמקביל החל מו"מ בין בולוס לבין המינהל על הפיצויים. לדבריו, במהלך השנים הגיעו לכמה סיכומים, שתמיד לא יצאו לפועל.

 

תחילה היה הסכם שבו קיבלה החברה כפיצוי אדמות לבניית 250 יחידות דיור סביב נצרת ובאתרים נוספים בגליל. שווי האדמות היה כ-50 מיליון שקל. הסכמנו. אבל אבי דרכסלר, מנכל המינהל, שישב איתנו, התנה את ההסכם בקבלת הסכמה של דירקטוריון המינהל. שבוע אחר-כך אני קורא בעיתון שדרכסלר התפטר.

 

דרכסלר אמר לנו השבוע: "לא ישבתי מעולם עם בולוס. היתה לי פגישה אחת עם בא-כוחו, עוד משה שחל (השר לשעבר), שייצג אותו. לא הגענו מעולם להסכמה בעל-פה. שחל ביקש בשמו לתת לו אפשרות לרכוש קרקע בנצרת התחתית, וכל הוויכוח היה אם הוא יקבל הנחה".

 

בולוס טוען שהמו"מ נמשך עם מחליפו של דרכסלר, מירון חומש, והנושא הגיע בסופו של דבר לידיו של אביגדור ליברמן, שאז נכנס לתפקיד שר התשתיות. בולוס: "הוא הודיע שהוא מכיר בזכויות שלנו אבל מוכן לתת לנו כסף כפיצוי, ולא קרקע. אנשי המינהל לא אהבו את הרעיון שנקבל כסף כפיצוי. המו"מ נמשך עד שליברמן עזב את התפקיד, ואחרי שעזב הגענו להסכם עם היועץ המשפטי של המינהל, אבישי ספיר, על קבלת קרקע כפיצוי. היינו קרובים לפשרה".

 

"באותה תקופה זכינו במכרז של רשות שדות התעופה בסכום של 22 מיליון שקל, ושילמנו 7.4 מיליון שקל כערבות ביצוע. אבל הבנייה של נתב"ג 2000 לא התקדמה, ובינתיים ההסכם בוטל והערבויות חולטו. הכנו תביעה נגדם על סך 22 מיליון שקל. לא הספקנו להגיש את התביעה כי הייתה הצעה של אפרים סנה, שר התחבורה אז, שהיועצת המשפטית של המשרד תשמש כבורר".

 

"הסכמנו, אבל אז החלה האינתיפאדה. תשלומים בסכום של 10 מיליון שקל שהיו חייבים לנו גופים בשטחים ירדו לטמיון. הפסדנו את השוק החשוב הזה. והגיע גם הזמן של התשלומים לדיסקונט. בדיסקונט ידעו על הסיפור עם המינהל ונתב"ג, אבל לא רצו לחכות, וקבעו כונס נכסים לחברה (שבהמשך הפך למפרק)".

 

עו"ד שי טויסטר מחיפה, שייצג את בולוס מול המינהל, אישר את גרסתו.

 

מכרתי אדמות שקיבלתי מהורי

 

עו"ד עובדיה בלס, שמונה כמפרק, טען כאמור בבית-המשפט, בספטמבר 2003, כי משפחת בולוס פעלה לריקון בולוס-שיש מנכסיה ולהונאת הנושים ובעלי המניות. הוא טען כי המשפחה עסקה בפעילות מרמה רצופה לאורך שנים, וכי בשבע השנים האחרונות עד לפירוק החברה עסקו בהברחת כספים מחו"ל ומכירות ללא חשבוניות תוך רישום כוזב בספרי החברה והונאת הבנקים.

 

לדבריו, נמצאו לכאורה ראיות לעבירות פליליות של בני המשפחה, וכי רווחים שנרשמו בספרים היו רווחי נייר בלבד. לטענת בלס, לחברה היו חובות של 86 מיליון שקל, מול שווי נכסים של 15 מיליון שקל בלבד.

 

בולוס מכחיש ומסביר: "אנחנו ראינו שהמצב של חברת השיש הולך להיות קשה כבר ב-98', ולכן ביצענו הנפקה פרטית של 4 מיליון שקל, ובמקביל מכרנו נכסים פרטיים שלנו, כולל 24 מגרשים, כדי להכניס כסף לחברות השיש והבנייה".

 

"אצלנו זו בושה למכור ירושה, אבל אני מכרתי אדמות שקיבלתי מהורי, כי לא היתה ברירה. הכול רשום בספרים. הכנסנו 10 מיליון שקל לבולוס-שיש ו-5 מיליון שקל לבולוס-גד. אז איך זה יכול להיות: אנחנו מוכרים את האדמות שלנו כדי לעשות מונקי-ביזנס? העיתונות המשיכה להשמיץ אותנו והאיצה את קריסת החברות".

 

בלס טען שהעברתם כסף מהחברות אל החשבונות הפרטיים שלכם?

 

"גם אחרי שהחלה הבעיה עם המינהל וראינו שהמצב קשה, לא מכרנו מניה אחת. השוק פרח ויכולנו לקבל עשרות מיליוני שקלים, אבל לא מכרנו. לא עשינו שום עסקה עם בעל עניין כדי לצאת עם כסף. לא העברנו שום נכס אלינו, ובחברה יש הרבה נכסים. כל זה לא הגיע לידיעת העיתונות. היא כתבה רק את זה שבלס אומר שגנבנו 70 מיליון שקל".

 

"מה הוא עשה? הוא לקח את החובות לדיסקונט, שהתנפחו ל-65 מיליון, ואמר שהחובות הגיעו ל-85 מיליון והנכסים שווים 15 מיליון, אז אנחנו חייבים 70 מיליון. מי שקורא את זה מבין שגנבנו 70 מיליון שקל. בלס לא בדק את הטענות שלנו. לו היה בודק, היה מגיע למסקנות אחרות לגמרי. כל מה שעניין אותו היה המלאי".

 

בלס טען גם שהעברתם לחברת קש בשווייץ מכולה של שיש שחזרה לארץ כמו שהיא ורשמתם הכנסות של 3.71 (לבדוק המספר!!!!!!!!!!) מיליון שקל שמעולם לא הגיעו אליכם. כך גם קיבלתם אשראי מהבנקים.

 

"תראה כמה טיפש הוא הבלס הזה. אם שלחנו מכולה והחזרנו אותה, מי ישלם לנו את הכסף על זה? כל הסיפור שלו מצוץ מהאצבע ונוכיח זאת בבית-המשפט. ב-3 באוגוסט 98' שלחנו סחורה לחברה איטלקית ידועה מאוד בשם 'גראן מארמי'. כשהקונטיינרים היו בדרך החברה הזאת פשטה רגל. אם הסחורה הייתה מגיעה, היה ברור שהמפרק של החברה ישים עליה יד. אז ברור שהסחורה חזרה אלינו. אנחנו נביא לבית-המשפט את האדם שהחזיר את הסחורה כדי שיעיד".

 

"ענה מגוחכת אחרת שלו זה שקיבלנו מימון מהבנקים לצורך יבוא ויצוא והכנסנו את הכסף לכיס. אני לא יודע איך אפשר לעשות את זה. הרי, אלף, באותה תקופה לא היה במשק אשראי על יצוא, בית, 80%-50% מהיקף הסחורה אתה מקבל בהלוואה רגילה שאתה חייב להחזיר תוך שלושה חודשים, גימל, אם לפי בלס שלחתי והחזרתי קונטיינר, הרי ההוצאות של שילוח כזה גבוהות יותר מעלות הסחורה עצמה".

 

"אלה דברים מגוחכים שטוב לספר אותם בעיתון. בלס התעלם לגמרי מהסיבות שגרמו להתמוטטות שלנו - המינהל, רשות שדות התעופה, האינתיפאדה. הוא מתעלם ולא מזכיר בשום מקום את הכספים הרבים שהכנסנו לחברה מ-98', למרות שהוא יודע עליהם. הגשנו תצהיר בבית-משפט. הוא מתעלם כי זה מתנגש עם הטענות שלו שגנבנו כסף".

 

למה הפסקתם את פעילות אוניית השעשועים של בולוס-תיירות שלושה חודשים בלבד אחרי שהחלה לפעול בקו חיפה-קפריסין?

 

"קיבלנו התרעות מגורמי ביטחון. אתה יודע שכשהיה פיגוע באיסטנבול לאחרונה, אמרו שהמחבלים תכננו לפגוע באוניות ישראליות? הודענו לבעלי האונייה על הפסקת ההסכם. היה סעיף בהסכם שאיפשר לנו לעשות את זה במצב של מלחמה. המשכנו בפעילות עד סוף אוקטובר, כשכבר קודם לכן ספינות אחרות הפסיקו לשוט ממפרץ חיפה בגלל האינתיפאדה. ביולי 2002 מינו את פנחס רובין למפרק של החברה".

 

רובין טען כי משכת מהחברה הלוואות של 10 מיליון שקל ולא החזרת.

 

"זו הייתה הלוואה של 9 מיליון שקל לצורך החכירה של האונייה, וההלוואה הוחזרה אחרי תקופה קצרה. אתה יכול לבדוק את זה עם משרד רואי-החשבון ברייטמן אלמגור שאיתו עבדנו אז".

 

לאן הלכו 25 מיליון השקלים שהחברה גייסה בהנפקה מגופים מוסדיים?

 

"הרשות לא מאשימה אותנו שלקחנו את הכסף הזה. ברשות לא שאלו אותי בכלל על העניין הזה. חלק מהכסף שילמנו לבנייה, חלק עבור האונייה, וחלק הלך לכיסוי הפסדי החברה. היה לי משקיע שהיה מוכן לשלם את החוב לבעלי האג"ח לפי 150% ממחיר האג"ח המקורי, אבל רובין הכשיל את ההזדמנות הזו, כמו הזדמנויות אחרות להציל את הנכס. המשקיע היה מתחייב לגמור את בניין בית דירות הנופש".

 

"רובין הסכים בהתחלה, אבל בהמשך שינה את עמדתו ודרש דברים שלא מתקבלים על הדעת. ואז באה החקירה של הרשות. היה לנו גם הסכם עם משרד הקליטה שיקנו את המבנה ב-64 מיליון שקל, והוא טרפד אותו".

 

"רובין לא התנהג בסדר. אני הייתי חולה במשך שנתיים. הוא חקר את בני ואת חתני וטען בבית-המשפט שאני מתחמק. הייתי שלוש פעמים בחקירות אצלו. היו לי בעיות רפואיות והוא ידע עליהן אבל לא סיפר לשופט את האמת. בגלל שהוא עורך-דין גדול, השופטת האמינה לו ונתנה לו אישור לקנוס אותי ב-2,000 שקל על כל יום איחור".

 

תחזיר את הכסף לבעלי האג"ח?

 

"מה שהפיל את כל החברות שלנו זו חברת השיש והמעשה של המינהל. אם הכסף מהמינהל יוחזר, נחזיר את כל החברות לפעילות, וזה יהיה לטובת בעלי האג"ח. את כל ההתחייבויות של חברת השיש החזרנו מכיסנו ב-99-'98'. על כל האג"ח שילמנו בזמן עד 2001, כש-5 מיליון שקל מההחזר היה בכספים פרטיים שלנו. עשינו הכול כדי לשלם, אבל כשהתמוטטה חברת השיש והחלו הפרסומים, לא היה לנו ממה לשלם".

 

עו"ד פיני רובין מסר בתגובה: "את דברי ההבל (על משקיעים שכביכול טרפדתי) השמיע בולוס גם בבית-המשפט, והשופט התייחס לזה אחרי ששמע את האמת העגומה. הלוואי והיה ממש בניסיונות האלה, אבל לצערי הם היו עורבא פרח. על הבעיות הרפואיות שלו לא שמעתי עד היום. אני שבע דמיונות איתו".

 

למה רצית להתראיין?

 

"כי היום המינהל מנסה לעשות יד אחת עם בנק דיסקונט ולנשל אותנו מהזכויות שלנו בתביעה של 100 מיליון השקלים שהגשנו נגדו, למרות שהקרקע שהופקעה מאיתנו הייתה קרקע פרטית והיינו אמורים, כבעלי הקרקע, לקבל 80% מהרווחים במחצבה. התביעה הזו יכולה לפתור את כל הבעיות של החברות".

 

"הגשנו את התביעה בשם החברה, לפני שפורקה, ועכשיו התביעה מצויה בידיו של בלס כמפרק החברה. לפי אינפורמציה שיש בידי, המינהל מנהל מו"מ עם בלס להגיע לפשרה על כסף קטן מאוד, של כמה מיליוני שקלים. כך המינהל יחסוך הרבה כסף, רשות שדות התעופה לא תצטרך להחזיר לי את ה-7.4 מיליון, ודיסקונט יקבל חלק מהכסף שלו. מי שייעשק זה אני. כל החברות שלי יירדו לטמיון, על כל ההשקעות שהיו בהן".

 

"אם ייתנו לי להגיש את התביעה בעצמי ולקבל את הכספים המגיעים לי מהמינהל, אחזיר את מאות העובדים שעבדו בחברות האלה לעבודה. וגם אם העובדה הזו לא מעניינת אותם, כי רוב העובדים ערבים, הרי לפחות בעלי האג"ח והמניות יוכלו לקבל את כספם בחזרה. עברנו הרבה זמנים קשים ומיתונים ויכולנו לעבור גם את המיתון הנוכחי. אנחנו חברה עם יכולת מוכחת".

 

"אני טוען שמה שהמינהל מנסה לעשות היום נגדנו, כדי לצאת בנזיד עדשים, הוא הרבה יותר חמור ממה שעשה לנו אז. הרי אם המינהל ידע, כשנתן לנו את הקרקע, שהיא ניתנה כבר לכפר-ורדים, זו בעיה גדולה, ואם הוא לא ידע, זו בעיה עוד יותר גדולה".

 

"הרבה גורמים במגזר הערבי אומרים לי שבכלל לא היה הסכם עם כפר-ורדים והקרקע ניתנה להם באופן רטרואקטיבי. אני לא יודע אם המידע הזה אמין, אבל הניסיון הנוכחי של המינהל לנשל אותנו מהזכויות שלנו חמור יותר מהמעשה הקודם. הכוונות הרעות התבררו לי רק לאחרונה, כשראיתי שהמינהל מתנגד לכך שנישאר חלק בתביעה, אלא מעוניין שהכספים יגיעו לבלס, כדי שזה יחסוך עבורו חלק גדול מהתשלום".

 

אתה מבין שמכירת הבית שלך לבתך נראית כתרגיל, ולא יותר מדי מתוחכם.

 

"את כל המגרשים שלי מכרתי לאנשים זרים. אני לא מתכוון לברוח. אמשיך להיאבק. הבת שלי חיה בווילה ליד שטרסבורג בצרפת במשך 12 שנה, והם מכרו אותה. אני הייתי צריך לממן את המשפטים, לבת שלי היה כסף, והחלטתי שאת הבית אני מוכר לה ולא למישהו אחר. זו לא בושה למכור לבת. מה רע בזה? אתה יודע שלעורכי-הדין שילמתי עד היום יותר ממה שקיבלתי תמורת הבית?"

 

חודשים ארוכים לא הגעת לחקירות ולפגישות עם המפרק רובין בטענה שחלית, אבל את האישורים הרפואיים סיפק לך החתן שלך, שהוא רופא במקצועו.

 

"זה שקר. אני חבר מכבי, והחתן שלי עובד במכבי, ולפעמים הוא מטפל בי. לבתי-המשפט הבאתי דו"חות רפואיים של בית-חולים רמב"ם, המקום שבו אושפזתי. כששחררו אותי משם כתבו שאני צריך לנוח שבועיים. שלושה ימים לפני תום השבועיים חזרתי לבדיקות וברמב"ם אמרו שלא חזרתי לעצמי ואני זקוק לעוד שבועיים מנוחה".

 

"מה שהחתן שלי רשם זה בסך-הכול שהייתי מאושפז ובית-החולים ביקש שאחזור לבדיקה. עורכי-הדין לוקחים חלק מהאמת ומביאים אותה לציבור. הייתה לי תקופה מאוד קשה, אושפזתי במחלקת מפרקים, וגם עברתי ניתוח מעקפים. יש לי גם סוכרת".

 

יש נגדך תביעות בסך 140 מיליון שקל מצד הנושים. מה תעשה?

 

"קודם-כל, אני לא חתום באופן אישי על שום חוב. למהלך הזה שבלס מנהל נגדי אין שום ידיים ורגליים. אם אקבל את הזכויות שלי מהמינהל, אפשר לגמור הכול בשבועיים. אם לא תהיה כאן קנוניה, אפשר אפילו בשבוע".

 

אתה חושב שמה שקורה לך קשור באיזשהו אופן בהיותך ערבי?

 

"במגזר הערבי חושבים שזה כך. כל מי שהתקדם במגזר הערבי, נפל".

 

תגובת המינהל

 

במינהל מקרקעי ישראל מסרו בתגובה: ב-1989, בעקבות קבלת תוקף של תוכנית שיזמה הסוכנות להרחבת היישוב פלך, שחלק מהמחצבה של בולוס נכלל בתחומו, סירבו המוסדות, ובעיקר הסוכנות, להמליץ על חידוש רשיונות החציבה לבולוס, בטענה כי המחצבה מהווה מטרד ליישוב. בעקבות כך הגיעו המינהל והאחים בולוס להסכם לפיו קוצרה בשנתיים וחצי תקופת החכירה של מחצבת ירכא, וכן ירדה מן הפרק האופציה למתן אורכה נוספת.

 

בהמשך הוקצה לבולוס שטח למחצבת-קבע, אך הדבר לא ניתן למימוש מכיוון שב-1994 יזם כפר-ורדים שינוי בתוכנית המתאר באופן שהשטח שהמינהל התכוון להקצות למחצבה שינה את ייעודו למגורים. המינהל ניסה מלכתחילה לאתר עבור בולוס מחצבה חלופית בנחל אשרת, ניסיון שלא עלה יפה, הן משום שלא נמצאה מחצבה מתאימה, והן משום שבינתיים בולוס התמקדה יותר בשיווק ואיבדה עניין בחציבה. בעקבות זאת הגישה בולוס את התביעה נגד המינהל בבית-המשפט בנצרת.

 

המינהל ניהל מו"מ ממושך עם החברה במטרה להגיע עימה להסכם פשרה על גובה הפיצוי טרם היכנסותה לכינוס נכסים. מרגע שהתמנה מפרק הופסק המו"מ לבקשת החברה, כדי לאפשר לה לבטל את הפירוק ולהגיע לפשרה עם המינהל שלא במסגרת הפירוק. אולם לאחר שלא הושג הסכם כזה, הודיע בית-המשפט לחברה על מחיקת התביעה, ואז נמשך המו"מ עם המפרק במטרה להגיע עימו להסדר פשרה.

 

עו"ד בלס מסר בתגובה: יש הליך תביעה בבית-המשפט בנצרת. יכול מאוד להיות שהוא ייגמר בפשרה ויכול להיות שלא. לבולוס אין שום חלק ונחלה בעניין הזה, כי הזכויות באותה תביעה הן של החברה, בולוס-שיש, שחייבת 80 מיליון שקל. אין שום סיכוי שבולוס יזכה במשהו. גם אם הייתה פשרה על 50 מיליון הוא לא היה זוכה בכלום.