תהיי פוסטמה ותשתקי

לסיגל גשור נמאס להיות אשת עסקים מצליחה שמסרסת את הגבר שלה. היא בגדה בבעלה, גילתה את התשוקה מחדש ומעבירה את המסר בספר חדש: "העובדה המדהימה היא שככל שהנשים יותר תלותיות, חסרות אונים ועושות פחות – ככה בעליהן מעריצים אותן יותר".

אל תהיי עסוקה ומצליחה. אל תבשלי. השאירי את הקריירה מחוץ לבית. תני לו לטפל בענייני הכספים. הכי טוב? תהיי אהבלה, שבי על הספה ומרחי לק בחושניות. ואז, רק אז, תהפכי לאישה אמיתית והגבר שלך יעריץ אותך. זו הטכניקה המומלצת שפיתחה סיגל גשורי, אשת קריירה מצליחה שנזקקה לנישואים מאושרים, רומן מסעיר מהצד וגירושים כואבים כדי להבין: אישה צריכה להיות אישה במובן הנובו-פוסטמי של המילה. עכשיו היא אפילו הוציאה על זה ספר הדרכה.

 

בערב הראשון שלהם במקסיקו ישבו סיגל גשורי והמאהב לעתיד שלה ושוחחו על כוס קפה בלובי בית המלון המפואר. הם היו, בשלב ההוא, רק קולגות עסקים. היא הגיעה כמנהלת הפיתוח העסקי של בזק והוא הגיע מטעם החברה שלו, וכן, היה שם איזה פרוייקט עסקי שהם היו צריכים להרים ביחד, אבל עיזבו, זאת לא כתבה ב"גלובס". בערב הראשון להיכרותם הם התנהגו, כצפוי, כמו שני פינצ'רים צפון תל אביביים מטופחים: רחרחו זה באחורי הביוגרפיה של זה, שאלו שאלות נימוסיות על העבודה, הילדים, הנישואים.

 

אז נכון, זה אמנם היה בר מקסיקני אפל, אבל המאהב (שיכונה מעתה מ') לא ניצל את ההזדמנות כדי למזוג עוד כוס טקילה, לירות מבט משופם בטאפט ולייבב ש"אשתי ממש לא מבינה אותי". נהפוך הוא. הוא דווקא סיפר שאשתו מבינה אותו מאוד, שהיא פרטנרית נהדרת לחיים, החברה הכי טובה שלו ואישה נערצת. חיי הנישואים שלהם, לא ייאמן, מצוינים, מושתתים על תקשורת, אמון ותמיכה הדדית. גשורי, בלונדינית נערית וסקסית, מיהרה לנענע בראשה הקוצני בהסכמה. כן, גם אצלה הכל דבש. בעלה אבי, יהלומן, הוא החבר הכי טוב שלה כבר מגיל 16. הם נשואים כעשר שנים והכל הולך, טפו טפו, פנטסטי. אחר כך, מן הסתם, הרימו כוסית לחיי המזל הטוב שלהם. אחרי הכל, כיום, עם אחוזי הגירושים וכל הבגידות מסביב, נישואים טובים זה כמו לזכות בפיס.

 

כמה ימים מאוחר יותר מצאו את עצמם שני זוכי הפיס המאושרים והשבעים האלה מגששים זה אחרי זה במיטה כמו שני גורים מורעבים שעיניהם נפתחו זה עתה. "זה היה כמו לחזור הביתה", מנדבת גשורי. "שתי נשמות שנפגשות". ואכן, ליל הפגע וברח התארך לרומן אהבה גדול, טעון רגשות ותיכוניסטי, שנמשך כמה חודשים ושינה את חייה של גשורי, עד אז אשת עסקים, עורכת דין ואישה נשואה באושר.

 

כולנו מטומטמות

 

עד כאן הכריכה האחורית של החדש של רם אורן. זה נשמע כמעט קלישאתי: שני מצליחנים זרים נפגשים בנסיעת עסקים, מתאהבים עד מעל לראשם נוטף הג'ל ומתחילים ברומן מפותל עתיר שקרים. ובכל זאת, יש בסיפור הזה משהו שונה. סיגל ומ' מאהב, כמו שהוא מכונה בספרה, לא שיקרו כשאמרו זה לזה שהנישואים שלהם היו טובים. הם באמת היו, כולל סקס משובח כמה פעמים בשבוע. "אני באמת ובתמים הייתי תחת התחושה שיש לי נישואים טובים", מסבירה גשורי. "ויותר מזה, עמוק לתוך עיצומו של הרומן, הייתי בטוחה שאני באמת אוהבת את בעלי. היום אני יכולה לומר שאני לא מאמינה לסיפורי הבדים על מאהבים שנוחתים משמים לתוך מסגרת של נישואים מצוינים. בנישואים מצוינים אין מקום לצד שלישי, פשוט אין".

 

אז מה היה חסר בנישואיהם המצוינים של גשורי ומ', שגרם להם לשעוט זה לזה כמו שתי רכבות סוערות בחידה ממבחן פסיכומטרי? תשוקה, זו התשובה החד משמעית של גשורי. לפני שאתם הופכים את הדף באכזבה ומפטירים "אה, זה הכל, בסך הכל נמאס לה להיות עם אותו אחד", הרשו לי לנסות ולפרט. גשורי לא מדברת על חרמנות רגילה, מהסוג העשוי להתעורר כשסט חדש של איברים גבריים מתחיל לתקתק לנו מוחיטוס באיזה בר במקסיקו. היא מדברת על תשוקה טהורה, רוחנית כמעט. תשוקה של גבר לאישה, של אנרגיה נקבית לזכרית, תשוקה שנובעת מחלוקת תפקידים פשוטה ובסיסית שהולכת ככה: אני טרזן, את ג'יין. תתפשטי, מותק.

 

ולא שגשורי ובעלה התחילו רע. הם התחילו, כמו רובנו, מאוהבים עד מעל לראש, חרמנים זה על זה לחלוטין, נכונים ליישם את כל עצות האהבה הטובה של החברות מ"לאישה". היה להם הכל, את כל הצ'ק ליסט: חברות טובה? וי. תקשורת? וי. שותפות גורל? וי. סקס נהדר ושוויוני על כל החידושים וההמצאות. אבל אז גילתה גשורי ש"זוגיות נהדרת" ו"מערכת יחסים מצוינת" הן לפעמים סתם שמות לתשוקה רעבה ודוהרת שמתה. שמערכות יחסים מצוינות הן לפעמים מין אנדרטאות מצוחצחות, המושתתות על אבני יסוד משעממות, כמו חברות טובה עם ארבעה כיווני ספייס ונוף אל האיזה שיעמום.

 

ישבה גשורי וחשבה: מה היה חסר בנישואים שלה שהתשוקה מתה ככה? והתשובה התבררה מאליה: גבר. גבר אמיתי היה חסר בהם. וכשחושבים על זה, גם אישה אמיתית לא היתה שם. איכשהו, יצא שדווקא סיגל ואבי, הזוג המושלם של החבר'ה, קצת התבלבלו בחלוקת התפקידים ביניהם. סיגל הפכה, במרוצת הקריירה וחייה העסוקים, לאחלה גבר, מיעכה את גבריותו של אבי תחת מגף הפראדה השפיצי שלה, וכפועל יוצא איבדה כל תשוקה אמיתית לנערה החיוורת והמבולבלת שישבה לה בסלון ודיברה על הרגשות שלה. מסקנה: סופרוומן זה רק שם טוב יותר למגה פראיירית. חייבים לחזור חלוקת התפקידים הקלאסית של נשים וגברים, ויפה שיחת נפש אחת קודם.

 

את התובנות האלה ליקטה גשורי לספר חדש, "לנשים בלבד – נישואים: מביצה משמימה לממלכה קסומה" (הוצאת כתר), שמטפס בימים אלו לחנויות הספרים. זהו ספר סלף-הלפּ קליל, כתוב במין דוגריות ישראלית משעשעת, אבל אל תטעו: התובנות שמופיעות בו נרכשו בהרבה מאוד דם גירושים, יזע מאהבים ודמעות. שורת הפתיחה של הספר הולכת ככה: "כולנו מטומטמות, ואני מוכנה לקחת על עצמי את התואר המכובד אך המפוקפק: המטומטמת הראשית".

 

כך סירסתי את בעלי

 

מטומטמת, זה בדיוק מה שיכנו חלק מאתנו את גשורי ואת התיאוריה המוצגת בספרה. איך עוד אפשר לכנות מישהי הטוענת שעל האישה להפקיד את משכורתה בידי בעלה – כן, ככה, בדיוק מה ששמעתם – ולתת לו לנהל את כל העניינים הכספיים?

 

איך עוד אפשר לכנות אישה שמעודדת נשים להיות "אהבלות", להבין כמה שפחות בכמה שיותר תחומים וסתם להיות המהממת שיושבת על הספה ומורחת לקה שוקינג פינק? תובנות כמו "מציצה זה העונג בלתת" ו"אל תעירי לו איך לנהוג" כבר הוציאו מכמה נשות המערכת האדישות שלנו נפנופי אגרופים חד-משמעיים.

 

הנה, רק לפני שבועיים התארחה גשורי בתוכניתה של הארכי-פמיניסטית בילי מוסקונה-לרמן, וספגה ממנה מתקפה חמורת משקף בנוסח "את מחזירה אותנו 200 שנה אחורה ושולחת את הנשים למטבח". גשורי, מצדה, לא התבלבלה. "אני לא שולחת נשים למטבח", נשאה מבט כחול ותם למצלמה. "אני שולחת אותן לגן עדן".

 

וגן עדן, מבחינתה של גשורי, זה להיות אישה. פשוט להיות אישה קוקטית, קצת מבולבלת, שלא תמיד יודעת באילו אגרות מט"ח להשקיע ולא תמיד זוכרת שצומת מסמייה זה פה שמאלה. רק ככה ירגיש הגבר שלך גדול וסקסי, ומה שעוד יותר יפה, את תרגישי שהוא כזה. לא, אין בעיה שתהיה לך קריירה. כל עוד את אוחזת בה בשביל תחושת המימוש שלך ולא כדי לפרנס משפחה. לא, אין בעיה שתהיי עצמאית, זה מושך, על עוד את מקפידה להפקיד בידיו את ההרגשה שיש דברים שהוא מצטיין בהם יותר. "אם הג'וב שלך בחוץ הוא טייסת קרב", היא מסבירה, "זה נפלא וראוי להערכה. אבל כשאת חוזרת הביתה, תהיי מקסימום דיילת".

 

רגע לפני שאתם שולחים את גשורי לחפש מי יכבס אותה, הרשו לי לנסות ולהסביר. גשורי אינה פוסטמה עשירה שהתחתנה טוב. היא אישה מצליחה ובעלת קרדיטים. העצה שלה, להקטין ראש, נובעת לא מרצון להקטין נשים, אלא דווקא לחזק אותן. "מאחורי כל סופרוומנית שמתעקשת להיות הכי טובה ובשליטה גם בבית וגם בחוץ", היא מסבירה, "מסתתרת אישה די חסרת ביטחון שחשה צורך להצדיק את קיומה כל הזמן. אני טוענת שהנשים הכי מאושרות והכי מושכות הן אלו שנותנות לעצמן להיות, ונותנות לבעלים שלהן את העונג והזכות לעשות בשבילן".

 

לתובנה הזאת הגיעה אחרי שנים שבהן ניסתה להיות גיבורת-העל אדומת הגלימה של בעלה ובני משפחתה. "בהתחלה, הוא פרנס אותי", היא מודה. "אני הייתי סטודנטית ענייה בת 24 כשהתחתנו, והוא היה הוט-שוט איש עסקים. הוא הכיר את הודו ואת טוקיו ואני לא הייתי שם עד היום. בהתחלה הוא היה משאיר לי כסף על השידה כשהוא היה נוסע, ואז זה התהפך".

 

הבעיות התחילו, לדבריה, כשהיא התקדמה בקריירה, הפכה לשותפה במשרד עורכות דין וליזמית נדל"ן די מצליחה. הוא מצדו המשיך ביהלומיו והרבה בנסיעות ארוכות לחו"ל. "הקריירה שלי התקדמה יפה", היא מסבירה, "אבל כדי להצליח בה נאלצתי להיות יותר ויותר 'גבר', לאו דווקא בסממנים החיצוניים כמו הופעה או סגנון דיבור, אלא בחשיבה הממוקדת ובפיתוח היכולות האנליטיות. לאט-לאט התחלתי להביא את זה הביתה, לנהל לנו את החיים, את היציאות עם החברים, את הכספים. התחלתי יותר ויותר לסמוך על עצמי והפסקתי לסמוך עליו. הכל היה באחריותי, ואני אפילו לא מדברת על עבודות הבית, כי הייתה לנו אופר. אני מדברת על ניהול הדברים, על אחריות מיניסטריאלית מלאה שלי, במובן שאם האופר הייתה הולכת, אני הייתי צריכה לשכור אחת חדשה. לקניות אני הייתי צריכה לכתוב את הרשימות ואז לשלוח אותו. לא הייתה תחושת אחריות שווה. הייתה תחושה של אני מנהלת, ונכון שיש לי עובדים מתחתיי כמו האופר ובעלי, אבל בסופו של יום זה העסק שלי. בנישואים טובים באמת, יש תחומים שהאישה לא מתערבת בהם".

 

אילו תחומים?

 

"זה לא כל-כך חשוב, אבל אני אישית חושבת שיש תחומים קלאסיים שהם תחומים גבריים, שאם הגברים לא מתעסקים בהם, הם מרגישים תסכול. לא שזה קדוש, אבל למשל כל מה שקשור בנטל הפרנסה צריך להישאר על כתפי הגבר. הרבה זמן זה היה ככה אצלנו, אבל בשנייה שזה הפך להיות עליי, הכל התחיל להתפורר. אני החזקתי מעצמי כל הזמן הזה אישה תומכת. חשבתי שאני עושה בשביל הבעל שלי ומקלה עליו. לא ידעתי שלהקל על מישהו זה הרבה פעמים להזיק לו, כמעט לסרס אותו מגבריותו. ובסוף, כשאתם מגיעים למיטה, את לא נמשכת אליו".

 

גבר צריך לפרנס

 

בספר קוראת גשורי לנשים להתפטרות המונית. לנטוש, ומיד, את כל התפקידים שהופכים אותך לאשת חיל. טעתה בילי מוסקונה-לרמן כשקבעה שגשורי שולחת את הנשים למטבח; היא שולחת אותן לפנסיה מלאה. אישה אמיתית, מבחינתה, נותנת לעצמה להיות פרינססת תפנוקים נערצת. "עוזרת בית", היא קובעת בזעף, "זה לא בשבילך... אף גבר לא נקשר רגשית לעוזרת הבית שלו, אלא אם כן היא ניחנה בציצים יפים". ויש עוד: "אמרגנות זה לא בשבילך". יש, לפיכך, להפסיק מיד את ארגון חיי החברה, החופשות המשותפות, היציאות לסרט וכו'. באותה נשימה היא ממליצה להתפטר מתפקיד המצפן שלו ברכב, ומתפקיד המצפון, זאת שמייעצת לו מתי להתקשר לחברו הטוב שנעלב ומתי לקחת את הילדים המוזנחים לבילוי אבא-בן בפארק.

 

ואז, בלי למצמץ, היא מטיל את הפצצה הסופית. בפרק "מפרנסת – זה לא בשבילך", היא קובעת: "אין שום פסול בזה שאתן עושות כסף או חולמות על כך... עליכן רק לשאוף, ולא רק מטעמים כלכליים, שעול הפרנסה לא יהיה עליכן... גבר צריך לפרנס את משפחתו, אחרת הוא מרגיש סמרטוט... כיוון שאת הכסף לצרכייך הוא ייתן לך, גם אם זה כסף שייתכן שמקורו במשכורתך, בפועל הוא זה שדואג לסיפוק צרכייך".

 

זה השלב שבו אני מתפוצצת סופית. מדוע עליי להפקיד את כל דינריי האהובים, המגיעים אליי באיגרת תכלכלה מהנהלת חשבונות בסוף כל חודש, בידיו של איזה טמבל שכישוריו מסתכמים באחזקה שוטפת של שק אשכים? "הוא לא טמבל", נועצת בי גשורי מבט שאומר "נתראה ברבנות בעוד שנתיים". "הוא בעלך. ואם את אוהבת ומחזיקה ממנו מספיק, את צריכה לתת בו אמון שהוא יחלק את הכסף כמו שצריך. כן, לתת אמון זה קשה. כן, לוותר על שליטה זה קשה. אבל אם תעשי את זה, תגלי שהוא שווה את זה".

 

ומה אם נתגרש? איך אני יכולה לדעת שלא ינשל אותי מכל נכסיי?

 

"אם זה מה שאת באמת חושבת שיקרה", היא מושכת כתף, "אז באמת אין טעם שתתחתני".

 

אז כל פעם שאני רוצה משהו חדש אני צריכה לבקש ממנו?

 

"אם הוא אוהב אותך באמת, הוא לא רק יקציב לך סכומים יפים לפינוקים ולקניות, הוא יקנה לך אפילו בלי שתבקשי ממנו".

 

לזה אני קצת מתקשה להאמין, שכן מה הסיכויים שהוא יקנה לי את מסיכת היופי החדשה של קליניק אם הוא בכלל לא מודע לקיומה הארור בן 350 השקלים על מדף הסופר-פארם? אבל גשורי מבטיחה לי שמספיק להגיד "אני חולמת" ובעלך הגבר-גבר, מפקד גייסות העו"ש והמט"ח, יקנה לך. "הנה", מספרת גשורי. "ישבתי פעם עם חברה שלי ובעלה, והחברה ביקשה ממני למדוד את טבעת היהלומים שלי. הבעל היה בינתיים למעלה, וכשהוא ירד, החברה התקיפה אותו בקריאות 'איזה טבעת יפה, תקנה לי'. 'את לא צריכה' הוא ענה לה בשלווה, 'יש לך אחת כבר'. אז היא אמרה: 'טוב, אני אקנה לעצמי' במין כעס פולני. ישר אמרתי לה: 'מתוקה, את עושה טעות. כל מה שאת צריכה לעשות כדי לקבל את הטבעת זה לשאת אליו מבט חולמני, לסקור את הטבעת בערגה ולהגיד: 'יו, איך אני חולמת על טבעת כזאת'. אם הוא אוהב אותך באמת, הוא ישמח להגשים את החלום שלך".

 

ואם לא?

 

"אם הוא לא קונה לך שטויות נשיות ופיצפקעס, אז תוותרי על השטויות. אני משתגעת מבזבוז האנרגיה הזה של נשים; במקום להשקיע זמן וכסף במסע קניות של ארבע שעות אחר תחתונים חדשים וסקסיים, תשקיעי את האנרגיה הזאת בלתת בו אמון, לתת לו את ההרגשה שאת סומכת על דעתו ועל הדרך שהוא מנהל את הכספים. ככה תרוויחי גבר שנמשך אליך באמת, וממילא לא תצטרכי את התחתונים הסקסיים האלה, שאף פעם לא עובדים".

 

ברור לך שהעצות שלך טובות רק לנשים ממעמד סוציו-אקונומי מסוים. נשים שעסוקות בטרדות פרנסה אמיתיות לא יכולות להסתמך רק על הגבר.

 

"ברור, ומראש סייגתי את עצמי בספר ואמרתי שמי שסובלת ממצוקות קיום לא יכולה להתעסק בדברים כמו טיפוח הזוגיות. אבל יש הרבה מאוד משפחות כאלה, שבהן מי שמביא את הכסף הוא הבעל, אבל מי שמטפל בו היא האישה. כשתשעים אחוז מתחומי האחריות אצל האישה ועשרה נוספים אצל הגבר, מתחילה להיות בעיה. בעלי לא ידע לעשות כלום בבית, נורה הוא לא הצליח להחליף. הבאנו מומחה מיוחד לתאורה שיעזור. היום אני יודעת שאין דבר פחות סקסי מגבר שלא טוב עם הידיים. אני משוגעת על כלבויניקים".

 

אז איך השלמת עם שפן נורות רופס שכמותו?

 

"קודם כל הוא היה מקסים, חברותי וצ'ארמר, ומסמר באירועים חברתיים, ועשינו כל-כך הרבה כיף. אבל אז הוא נקלע למשבר גיל הארבעים שלו, והכל השתנה".

 

מה קרה במשבר הזה?

 

"הוא החליט שאולי הגיע הזמן לעשות קריירה שנייה. גם דיכא אותו שהוא כבר בן 40 ובכל זאת לא פרש לפנסיה, שזה תמיד היה החלום שלו. גם אני רציתי תמיד להיות מיליונרית, אבל ההבדל הוא שאני לא ישבתי בפרצוף עגום על הספה ונהמתי על העולם. ואז, ככל שאת בחורה מפותחת ועצמאית וחזקה, ככה נשבר לך התחת. את מגיעה הביתה ומגלה שיש לך עוד ילד, ופתאום הוא עוד במשבר הורמונלי, ואי אפשר לדעת מה יהיה ואת צריכה ללכת על ביצים כל הזמן, לא להכביד. הייתי צריכה לדרוש ממנו להמשיך לפרנס אותנו, לומר לו שמותר לו לחשוב כל עוד הוא מביא כסף הביתה. בזה שלא הכרחתי אותו להתמודד, סירסתי אותו"?

 

את לא מגזימה?

 

"אני ממש מזהה את הסדקים הראשונים שבהם ראיתי שאני און מיי און. בתחילת הנישואים שיפצנו דירה, והוא פשוט נסע לשישה שבועות והשאיר אותי להסתדר עם קבלן דפוק שהייתי צריכה לנסוע אליו ליפו ולאיים עליו. כשאבא שלי גסס, הוא היה בחו"ל שוב. הודעתי לו על זה בטלפון מהארץ והוא לא בא. הוא ידע שסיגל חזקה, סיגל לביאה, סיגל לא תישבר מאבא שגוסס מסרטן בבית. אני, עם השנים, קיבלתי את התחושה שאין מי שיוביל אותי, אין מי שיושיט לי כתף. אני אומרת לך חד-משמעית, תשוקה של אישה לגבר זה עניין של אמון, עד כמה היא סומכת עליו ויודעת שיש לה על מי להישען. התשוקה שלי פחתה כשהבנתי שאין גבר מולי".

 

ובאיזה שלב החלטת להתפטר?

 

"בהתחלה עשיתי טעות. צעקתי שנשבר לי התחת וקיטרתי ודרשתי שיעזור לי, במקום לכתת את מחבתותי לאתים בשלווה ולפרוש. בסוף זימנתי לי משברון קטן. טענתי שאני לא יכולה יותר, שאני נגמרת. לאט-לאט הפסקתי ללכת לבנקים, ואז, אחרי זמן, התחילו באמת ניצוצות של פעילות מצידו. אז נכון, הוא עשה הכל במין חוסר מיומנות משווע, וגם פיתח שיטה לבוא ולנסות למשוך אותי למערבולת שוב עם כל מיני בקשות שאייעץ לו מה לעשות, ואני הייתי צריכה לשנן לעצמי כל הזמן: 'זה לא מעניין אותך, את לא אחראית'.

 

"תראי, לנשים שהן חולות שליטה כמוני זה לא פשוט. את צריכה להיות מוכנה לזה שהבית ייראה רע כמה זמן, שהילדים לא יהיו לבושים בבגדים נקיים, ככה, כמה חודשים, עד שהמסר ייקלט. אבל עיזבי, אצלי ההתפטרות הגיעה בשלב סופני, כשכבר לא הרגשתי אהובה, נשית. לכן אני מייעצת לכל הנשים להתפטר. פעם בשבוע, או בשבועיים, תעשי ארוחת ערב ושינשקו לך את הרגליים".

 

למצוץ, לתת, להצטיין

 

גשורי לא לבד. את הטרנד הזה, של חזרה לגבולות 60-90-60, התחילה בכלל לורה דויל האמריקנית, ג'ינג'ית שמנמונת מארקנסו, שכתבה בשנת 2001 את הספר "האישה הכנועה". הספר, שהפך לרב-מכר היסטרי ולתנועת נשים סוחפת, קרא לרעיות להפסיק לנהל את הגבר שלהן כאילו היה עוד ילד בבית, להעביר את העניינים הפיננסיים לידיו ולהתחיל להתאמן בשורות מפתח כמו "כן, יקירי", ו"הו, אף פעם לא שמתי לב כמה מפותח שריר הקיבורת שלך". נשים רבות התאהבו ברעיון, ולדויל קמו חקייניות משעשעות ביותר, שאחת מהן אף הגדילה עשות וכתבה ספר עצות בשם "כיצד תהיי יפהפייה דרומית" (כמו סקארלט אוהרה).

 

אלא שדויל, מקוממת ככל שתהיה, איכשהו מצליחה לייאש אותי פחות מגשורי. מדובר בסך הכל במטרוניתא שתלטנית וכבדת פימה ששיגעה את בעלה המסכן בנדנודיה. גשורי, לעומת זאת, היא אישה צעירה, 34, מודרנית וליברלית שהעניקה לבעלה הרבה חום וספייס. הקריאה שלה לנשים מסוגה להנמיך ראש ולתת לו לנהל נשמעת כמו עוד צעד בתהליך הפוסטמיזציה הארוך של השנים האחרונות, שבו אנחנו מתגמשות עוד ועוד כדי לשמר בכל מחיר את הזוגיות שלנו. בקצב הזה, בקרוב ייכתבו ספרים שימליצו לנו לרחוץ את רגליהם בגיגית מדי ערב, העיקר שהמציאה לא תברח עם המזכירה.

 

אלא שלגשורי לא אכפת. "אני יכולה בלי גבר", היא אומרת, "אבל אני פשוט לא רוצה. וכן, אני חושבת שאם נמשיך לסרס אותם ככה, הם יתחילו לחפש מאהבת נשית יותר. וחוץ מזה, אני לא מדברת בספר על חלוקה טכנית פשוטה של מי יקפל את הבגדים ומי ירים את הגרביים. אני מדברת על משהו פנימי יותר, על משיכה קמאית שפשוט איבדנו לבעלים שלנו ככל שהפסקנו לסמוך עליהם".

 

המעניין הוא, שגשורי מדווחת דווקא על חיי מין מעוררי קנאה עם בעלה לשעבר, מה שמעלה את החשד שגם סקס, כמו כל כך הרבה דברים, נכנס לרשימת ה"לעשות" של האישה המודרנית וההישגית. נכון להיום, גם אורגזמה היא אביזר אופנה, ויש להשיג אותה ולהתעקש עליה ולצחצח אותה בפני חברות. אף סופרוומנית לא שלמה בלי מיניות גועשת ופעילה. להזדיין כדי להצטיין, זה המוטו.

 

"אני מאוד האמנתי בתאוריה של תהיי זמינה", אומרת גשורי, "ולא סבלתי, כי אבי הוא מאהב מצוין. אבל זה היה רק סקס. הייתי מאוד מפוקסת על האורגזמות שלי וכיוונתי אותו כהלכה. זה עושה את המין מאוד דידקטי. אני חושבת שמה שעושה את המין טוב בשביל האישה, זה האיכות של ההרגשה ולא האיכות של הביצוע. אם את באה לשם מלאת תשוקה, ונשית, ואוהבת, אי אפשר לתאר כמה טוב זה מרגיש".

 

אז סקס טוב היה חלק מחלום האישה המצטיינת שלך.

 

"זה כמו שאת מקפידה על זה שתמיד תהיה פסטה בבית, ככה את מקפידה שלא יעבור יותר מדי זמן בין סקס אחד לשני. את הרי לא רוצה לחשוב שיש בעיה בזוגיות המופלאה שלכם, וזה סימן, כמובן, שיש בעיה גדולה. הנזק הוא שאנחנו לא מרגישות במיטה, לא מתחברות לאנרגיה הנשית שלנו. הסקס שהיה לי עם מ' היה סקס של חיבור נשמות. זה סקס של נתינה, מכל הלב, של התמסרות נשית. בסקס עם בעלי זה תמיד היה סוג של איזון – יש הוראות הפעלה, ויש את מה שאני נותנת בהשוואה למה שאני מקבלת. עם מ' באתי מאהבה. רציתי להיות הגיישה שלו. בגלל זה בספר יש פרק שלם על מציצות: כי זה אקט מיני שכולו נתינה. שכולו אהבה. נשים לא מוצצות לבעלים שלהן לא כי מפריעות להן השערות בגרון, אלא כי פשוט לא בא להן לתת אהבה".

 

או שהן מתעצלות.

 

"שטויות, הזמן הממוצע שלוקח לגבר לגמור זה שתי דקות".

 

וואו, את כנראה באמת טובה.

 

"בסדר, גם אם יותר, אז מה? ונניח שייתפס לך הצוואר אחרי זה, מה זה בהשוואה למה שאת מקבלת? מה עדיף, לבלות ארבע שעות במצור אחרי תחתונים סקסיים כי את מאמינה שזה מה שיהפוך אותך למושכת שוב בעיניו? תני לו אהבה חושנית של אישה לגבר, ותאמיני לי שזה יהיה מתגמל. כל דבר אחר לא עובד. תהיי יפה כמו ליז הארלי וחכמה כמו הילרי קלינטון, תראי איפה הבעלים שלהן גמרו, תרתי משמע".

 

כאב לי הגוף מרוב שרציתי

 

וכאן אנחנו נאלצים לחלק את גשורי לשניים. מצד אחד, יש בה מהצפונבונית השובבית אלק, שממליצה על מציצות בתוכנית של אודטה. מצד שני, היא רוב הזמן האישה החכמה והאמיצה והעמוקה, שבהחלט מעיזה לשדר, בלי להתנצל, את האמת שקשה להודות בה. אכן, יש צדק בטענתה שבלבול התפקידים בין גברים לנשים לא עושה לנו טוב ברדאר בקטן שבין הרגליים. וכך, בעוד מיני יועצות נישואים רכות מרעיפות עלינו טיפים כמו "היי חברה הכי טובה שלו" ו"התחלקו שווה בשווה בכל", רבות מאיתנו ממשיכות להיגנב על זכרים גדולים שאינם זקוקים לעצות. קשה מאוד להוליך שולל את גן האירועים הנשי שלנו, הוא מתאכזב בקלות רבה מאוד. כן, את תהיי אמפטית אם הוא יישען עלייך יותר. כן, הלב שלך ייצא לקראתו בשפעה של רוך, אבל למיטה תיכנסי אמהית ורחומה כתרנגולת. את הפנתרה יקבל כבר מישהו אחר.

 

ואולי זה מה שהופך את גשורי למעניינת ואת ספרה – למומלץ לקריאה. הרצון שלה לשאול, לחפש. בגיל 30 ומשהו נסעה לסדנה של אנתוני רובינס, גורו עסקי אמריקאי מוכר, שגם ביל קלינטון שכר את שירותיו. הסדנאות שלו מלמדות אנשים איך להגשים יעדים וחלומות בחייהם באמצעות זיהוי מערכת סדרי העדיפויות שלהם והתמקדות בחיזוקים חיוביים ושליליים. "אחרי שעתיים של סמינר איתו, פתאום יצאנו החוצה וראינו את זה: שורות שורות בשלג של גחלים לוחשות, ומסביבן איזה 300 מתנדבים ששומרים על האש גבוהה. נורא נלחצנו וישר שאלתי את עצמי, כעורכת דין, אם היה משהו מחייב במסמך שחתמנו עליו. תוך שעה, כולנו הלכנו על הגחלים האלה. הוא מלמד שם איך מביאים את הגוף למצב של מיקוד, לא לחשוב על הכאב, רק על המשימה שלפנייך".

 

אבל היתה זו דווקא הסדנה השנייה, שאליה נסעה כשנה אחר כך, ששינתה את חייה. הפעם לא התבקשה ללכת על גחלים אלא לדרוך על יבלות כואבות ומודחקות בנישואיה. "ביום האחרון", היא מספרת, "אנתוני פתאום התחיל לדבר על מערכות יחסים. הוא אמר שיש שלושה סוגים של נישואים: 1. מחלקת תיירים, שהמוטו בה הוא מראית עין. העיקר לא להישאר לבד. 2. מחלקת עסקים – בקטע של 'אני אטפל בעצמי, אתה תטפל בעצמך, וביחד ננסה לטפל אחד בשני'. כלומר יש חברות בסיסית והערכה הדדית, אבל שני בני הזוג נוסעים במסלול נסיעה נפרד, ורק מדי פעם נפגשים. 3. מחלקה ראשונה – לקיחת אחריות מוחלטת על בן הזוג: הצרכים שלו הם הצרכים שלי. אין דבר שיעצור בעדך להגשים את הצרכים שלו. אין עוד שלי ושלו, רק שלנו. אין כאן תחרות בין צרכים, ונגמר הסיפור של 'ויתרתי למענך'".

 

ואז?

 

"ידעתי שאנחנו לא שם. לא פירסט קלאס. בקושי בתיירים. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאם ישדרגו אותי לביזנס זה יהיה טוב. ולא יכולתי להשלים עם זה שאין לי את הכי טוב. תמיד הייתי גרידי, חמדנית, אני רוצה את המגפיים הכי יקרים, היהלומים הכי נוצצים ואת הזוגיות הכי טובה. הוא דיבר על מקום שבו האושר של בן הזוג כל כך חשוב לך, כל כך אינטגרלי לאושר שלך, שאין מקום להתחשבנות. ואני כן התחשבנתי".

 

מיד אחרי הסדנה נשלחה גשורי לנסיעת עבודה למקסיקו שבה פגשה את מ' – מחריב המשפחות. "בפעם הראשונה שנפגשנו חשבתי שהוא טווס", היא מספרת. "אבל בדיעבד אני חושבת שזה די התבשל. תארי לעצמך כמה הופעתי לגלות שלמרות הנישואים המצוינים שלו, הוא מאוד חושק בי. היינו שבוע ימים בחו"ל, שישה ימים שיחקנו בחתול ועכבר, והוא לא סלח לי על זה מעולם. היה אומר לי: "שישה לילות טובים בבית מלון מפואר שבזבזנו".

 

מה זאת אומרת חתול ועכבר?

 

"הוא שיחק איתי בלרצות אותי, ואני שיחקתי בלהיאבק בו. הייתי הרוסה מזה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. זאת היתה הפעם הראשונה שממש כאב לי הגוף מרוב שרציתי מישהו. אמרתי, 'איך יכול להיות שזה קורה לי בכלל הדבר הזה?' פעם ראשונה הבנתי על מה גברים מדברים כשהם אומרים כאבי ביצים".

 

מה כל כך משך אותך בו?

 

"הוא הזכיר לי שגבר זה מישהו שיודע לאן הוא הולך. גבר זה מישהו עם ביטחון עצמי. כשהיינו במקסיקו הוא רצה שאני אחזור איתו בטיסה. אני לא יכולתי, כי הייתי בטיסה לניו יורק שיצאה שלוש שעות אחריו. אז הוא לקח את הטלפון ובמשך 40 דקות רב על כל 'קונטיננטל' בספרדית שוטפת שאשתו חייבת לחזור איתו".

 

אני לא מתפעלת מזה. זה נשמע לי כמו חרמנות ולא גבריות.

 

"תאמיני לי שלא. כשחזרנו הביתה הרומן נמשך, והיו לו מספיק הזדמנויות להראות לי עד כמה הוא בטוח בעצמו. מה שאהבתי בו זה שהוא אהב אותי כל הזמן. לא הייתי צריכה לבשל לו או להפיק לו את החיים, יכולתי להיות רעה וקטנונית וקנאית וזה לא היה משנה כלום. אני הייתי בטריפ של לעשות כמה שפחות, על גבול האינפנטיליות. איפה אוכלים? 'איפה שתיקח אותי', לאן הולכים? 'לאן שאתה רוצה'. לא הסכמתי להחליט או לנהל כלום. לא שמרתי כלום בבטן ליותר מעשרים שניות. בשבילי זה היה וואו, כמ ולקחת אל.אס.די בפעם הראשונה. כאילו, היי, אפשר לעשות את זה, אפשר להיות פוסטמה, והוא לא מת ולא בורח ולא קורה כלום".

 

הרומן נמשך חודשים ארוכים מבלי שבעלה יידע. "הדבר הכי גרוע שעשיתי, מעבר לבגידה, זה שהכחשתי, ובזה הוספתי חטא על פשע. אני מתחרטת על זה מאוד. היום אני יודעת שביום שיתחשק לי לבגוד, זה יהיה היום שבו אגיד לבין זוגי החוקי שלום".

 

ומה אמר בעלך כשהוא גילה?

 

"ניסיתי להציל את הנישואים לפני שחתכתי. נפרדתי מהמאהב, שידרתי את הנשיות החדשה והחיה והלא סופרוומנית שלי עליו. וזה עבד, הוא מאוד רצה אותי ואפילו הציע שנלך לייעוץ. אבל אני לא מאמינה ביעוץ כי הממד הכי חשוב בזוגיות זה האינטימיות, וללכת לייעוץ זה כמו להכניס מישהו לחדר המיטות. נאמרים שם, בחדרים האלה, מילים מאוד קשות שאי אפשר לחזור מהן חזרה. אני זוכרת רגע אחד, קר מאוד, שבו הסתכלתי על בעלי והבנתי שזהו, אני לא מרגישה כלום יותר. ומרגע שהחרב נפלה,אי אפשר היה להמשיך יותר".

 

תהיי אישה – זה הפרס שלו

 

גשורי התגרשה באוצץ, ודווקא מ', האכבר גבר, שב בביטחון לאשתו. היום, במטבחה המעוצב הענקי ברמת חן, גשורי אינה מצטערת. קצת חבל לה על נישואים שהיו יכולים להינצל ונגדעו ככה. טיפה עצוב לה לשבת בימי שישי ולהיזכר ב-מ'. אבל היה שווה בשביל האנרגיה שהזרים בה רומן גדול. התשוקה הגדולה ל מ' הביאה תשוקה אחרת: לכתוב ספר על ממצאיה ולהעביר סדנאות עם המסר שלה, מתוך רצון, שנראה אמיתי, לעזור לנשים אחרות.

 

היא מדברת איתן על גישת הפוסטמה, שהיא מכנה בחיבה "עקרון אהבלת העל". "ואלו המאפיינים של האהבלה הקלאסית", היא כותבת בספרה. "עושה מעט, לא מתוך עצלות אלא מתוך חוסר יכולת. לא מבינה בתחומים רבים ולא מנסה להבין בהם. העובדה המדהימה היא שככל שהנשים יותר תלותיות, חסרות אונים ועושות פחות – ככה בעליהן מעריצים אותן יותר".

 

אני מוחה. להערכתי, ככל שהצלחתי יותר בעבודה ונמלאתי הישגים ופוזה, ככה גברים נמשכו אליי יותר. גשורי: "זה לא סותר. אישה עצמאית בחוץ, זה סקסי. אני מדברת איתך על מה שקורה בבית. כשאני אומרת 'תהיי אישה' אני לא מדברת על נידיות, הזדקקות תלותית. נידיות זאת תכונה דוחה, ואישה חזקה היא לעולם לא נידי. היא פשוט מקרינה לגבר שלה את התחושה שהיא לא מתאבדת בשביל אף אחד, היא לא צריכה להיות סופרוומנית כדי להיות אולטרה-נשית, מספיק שהיא תהיה, זה מספיק פרס".

 

למה הכוונה?

 

"לפעמים אני רואה נשים של גברים עשירים, שבאמת לא צריכות לעזור בפרנסת הבית, ואפילו הן עדיין חיות בתחושה הזאת של 'אני חייבת להצדיק את קיומי'. אז הן מצדיקות את קיומן בלהישאר יפה וחטובה, בלהיות מארחת צמרת, לעבוד באגודות למען הילד החוסה כדי להתאים לקונספט שלו. ומה זה עוזר להן? את יודעת איזה גל של נטישות גבריות יש עכשיו בעשירון העליון?"

 

ואולי פשוט לא היתה לך אהבת אמת, עם מישהו שבאמת מדבר לנשמתך והוא גם החבר הכי טוב שלך?

 

"בכל פעם שמזדמן לי לשמוע את המשפט 'אני מחפשת חבר לחיים', אני מתמלאת חמלה. אחותי, אם תבקשי חבר לחיים, זה מה שתקבלי. אחרי שיהיה לך חבר לחיים, תרצי גבר".