מופע שנות השבעים

רוב הסיכויים שתשכחו את העיבוד המחודש ל"סטרסקי והאץ'" דקה אחרי שתעזבו את הקולנוע, אבל במשך 90 הדקות שלו - צפויה לכם הנאה לא מבוטלת

נערו את האבק ממעילי העור ובגדי הפוליאסטר הישנים. הוציאו את כדורי הנפטלין מנעלי האדידס הלבנות. חלצו את גיטרות הווא-ווא מהבוידעם. היכנסו לפורד טורינו מודל 74'. אתם מוזמנים למסע בזמן עם שתיים מהדמויות הטלוויזיונית הנערצות ביותר, דייב סטרסקי וקן האצ'ינסון, או בקיצור, סטרסקי והאץ'.

 

אז 

 

בשנות השבעים היו אלה דיוויד סול ופול מייקל גלייזר שהביאו ניחוח מצ'ואיסטי למסך הקטן. הטלוויזיה תמיד הייתה משופעת בתוכניות שוטרים עוד קודם לכן, אבל בשנות השבעים השוטרים ביקשו להיראות ולדבר אחרת. לא עוד נציגי חוק נקיים הפועלים על-פי תקנות והליכים ביורוקרטיים, כי אם שוטרים משופשפים, מחוספסים ומלוכלכים, במיטב המסורת של "הארי המזוהם" - אביהם הרוחני של שוטרי הרחוב החתומים על המנטרה: "בכדי לנקות את הליכלוך צריך גם לדעת להתלכלך".

 

וכאלה היו סטרסקי והאץ'. לפחות בעונות הראשונות, לפני שהחלו להישמע הזעקות בדבר האלימות הרבה בסדרה והשובניזם שלה. בעונות האחרונות הסדרה ביקשה ליטול כבר פן אחר: קליל, מהנה ופחות אלים, כשהדגש הוא על מערכת היחסים בין שני השוטרים ואופיים השונה. האחד, האץ', שוטר מחושב וחובב מאכלי איכות והאחר, סטרסקי, ביריון רעשני, איש רחוב הנהנה מדיאטת ג'אנק פוד.

 

הוסיפו לכך קטעי מרדף מופלאים בפורד אדומה, הידועה גם בכינויה "The Striped Tomato"; עדי ראייה ונחקרים אקסצנטריים שאיפשרו הופעות לשחקנים כמו ג'ף גולדבלום, דני דה-ויטו, קים קאטרל ולינדה קרטר; מודיע משטרתי העונה לשם האגי בר ואת קפטן דובי, ללא ספק אחד המפקדים העצבנים ביותר בתולדות כוחות השיטור הטלוויזיוניים, והרי לפניכם הנוסחה שהיוותה השראה לעשרות סרטי קולנוע שהציפו את האקרנים משנות השמונים ועד ימינו.

 

ועכשיו

 

לימים הגיע הבמאי טוד פיליפס והעלה את השאלה הרטורית: מדוע להסתפק בהשראה, אם אפשר לעשות רימייק. ככלות הכל, השנים האחרונות הוכיחו שהטלוויזיה מוכרת טוב בקולנוע, ולראייה הצלחת החלק הראשון של "המלאכיות של צ'רלי" ובשנה שעברה "י.מ.מ - יחידת פריצה".

 

בפני פיליפס עמדו שתי אפשרויות:

 

1. ניסיון להתאים את צמד הדמויות לרוח הזמן כפי שקורה במרבית העיבודים החדשים.

 

2. להישאר בסבנטיז ולחגוג את כל מה שהסדרה סימנה בעברה, על הטוב ועל הרע.

 

לשמחת המעריצים, פיליפס בחר באופציה השנייה. הסרט "סטרסקי והאץ'" מאמץ את הלוק הטלוויזיוני של הסדרה המקורית (הווה אומר, זומים והילוכים איטיים למכביר) והוא בראש ובראשונה מסע נוסטלגי לתקופה שבה המילים "פוליטיקלי קורקט" עדיין לא היו בשימוש ואף אחד לא היה מוגן מהשוטרים. לא העדים. לא הפושעים ובוודאי לא הנשים.

 

במאי הסרט שכבר ידע שני ביקורים במחוזותיה של הגבריות הפוחזת ("רוד טריפ" ו"מועדון החברים") ליהק את הצמד הקומי הטוב ביותר שאפשר למצוא כרגע, בן סטילר ואוון ווילסון, שמאפשר לקהל ליהנות משני העולמות. מחד, סטילר ו-ווילסון, נותנים בהופעתם ביטוי לאופי המקורי של הדמויות - כשהם חוקרים עדה עירומה בניסיון להוציא ממנה את האמת, שואבים "עידוד מוראלי" מצמד מעודדות קלות דעת, טובלים את אפם בקוקאין וכמובן מפליקים ויורים בכל מי או מה שרק נראה חשוד (הם יורים גם בסוסים!). מאידך, ההופעה של צמד הקומיקאים לא נעדרת אירוניה ומאפשר תלבמאי להביט בקריצת עין על התקופה שחלפה לה (אם בכלל היתה במציאות ולא רק במסכי הטלוויזיה) וכנראה לא תשוב עוד לעולם.

 

אחרי

 

אין ספק ש"סטרסקי והאץ'" הוא מסוג הסרטים שהצופה שוכח דקה אחרי היציאה מבית הקולנוע, אבל לפחות ב-90 הדקות שבהן הדמויות מתרוצצות על המסך ניתן לראות ניסיון כן של במאי הסרט וצוות השחקנים לספק הנאה מוחלטת לצופה. ובכלל עושה רושם ש"כיף" היא מילת המפתח ב"סטרסקי והאץ'". רואים שהיה כיף לצלם אותו ושהשחקנים נהנו מכל רגע שבו התאפשר להם להשתחל לעוד אחת מהתלבושות של הצמד.

 

כיף לראות סרט שלוקח את עצמו בקלילות ולא מרגיש רע עם זה. כיף לגלות שבן סטילר ואוון ווילסון - שזהו להם שיתוף הפעולה השישי - מפתחים שפה קומית אוטומטית מהסוג שאפיין את הצמדים הקומיים של התקופות הקלאסיות, האחד נהנתן שלוקח הכל בקלות (ווילסון) והאחר סיר לחץ נוירוטי שלוקח הכל ללב (סטילר). והכי חשוב, כיף להיזכר בשתי דמויות נפלאות ובתוכנית טלוויזיה שריגשה, שימחה והמיסה לבבות רבים אי אז בימים.

 

שלושה דברים לפני סיום:

 

1. הסרט "סטרסקי והאץ'" עשוי לגרום להרמת גבה של המעריצים השרופים של הסדרה. לא בגלל שהוא נוטה יותר לכיוון הקומי מאשר לכיוון האקשן, אלא בגלל שהוא מעלה על-פני השטח, את מה שניתן לראות כבר בכותרות הפתיחה של הסדרה (הנשיפה המפורסמת של סטרסקי בפניו של האץ' במועדון החשפניות). סטרסקי והאץ' אומנם נהנים להשכיב בחורות באופן סדרתי, אבל, לפחות כפי שהסרט מציג זאת, האהבה האמיתית בוערת דווקא ביניהם. כך למשל, עיניו של סטרסקי מתמלאות חיבה שעה שהאץ' מנגן לו את שירו המפורסם של דיוויד סול מהסדרה המקורית ("DON'T GIVE UP ON US BABY"), שלא לדבר על מופע דרקונים מתגפפים שהשניים מעלים בפני הדמות אותה מגלם וויל פארל (בהופעת אורח מצוינת) בכדי להוציא ממנה מידע.

 

2. בניגוד למרבית הרימייקים האחרונים של סדרות הטלוויזיה ניכר כי הבמאי וצוות השחקנים אכן גדלו על ברכיה של הסדרה המקורית. מבלי להרוס את ההפתעה בסיום הסרט, רק אומר שהסצינה האחרונה היא רגע נוסטלגי מתוק ומרגש במיוחד.

 

3. האגי בר הייתה דמות טלוויזיונית גדולה והודות לסנופ דוג הוא גם דמות קולנועית גדולה. האגי תמיד היה דמות מפוקפקת בסדרת הטלוויזיה - ספק בעלים של מועדון ספק סרסור - ומי טוב יותר לגלם דמות מפוקפקת מהאיש שעשה קריירה משירי גנגסטרים וסרטי פורנו "דוגי סטייל".