הסתכלתי על הילד שלי וראיתי אותו מתוח, עצבני ועצוב. הוא היה אז כבן 16. רק ילדים שרע להם מאבדים כך את שמחת החיים. ניסיתי לדבר אתו. הוא הסכים לדבר אתי רק על מזג האוויר, לענות לי מה השעה, לעזור לי בקניות. הרגשתי בחומה גבוהה שהולכת ונבנית ומפרידה בינינו, ואין לי יכלת לעצור אותה.
החלטתי לשנות טקטיקה. "עבדתי" על עצמי בניסיון להשתכנע שבעצם אין כאן תופעה חריגה. הילד בגיל ההתבגרות ובגיל זה יש התנהגויות מוזרות. אחרי לילה נוסף ללא שינה, הבנתי שעלי "לא עובדים", ועד שלא אדע מה קורה - לא אוכל להרגע.
לילד שלי היה סוד, והוא התאמץ להסתיר אותו ממני. רציתי לרדת ממנו, לסמוך עליו שהוא יודע מה הוא עושה, אבל המחשבות שהשתלטו עלי הסיתו אותי ולחשו לי: אולי הוא לוקח סמים? התחלתי להסתכל לו בעיניים, כי דרכן אפשר לראות מסוממים. ילדי לא היה מסומם. אולי עכשיו אשן בשקט? ואולי הוא התחבר לאיזו כת מיסטית והוא שבוי של איזה גורו תורן? אולי מאיימים עליו? אולי הוא שונא אותי?
למרות שהתחמק בעקביות משאלותי, המשכתי להטריד אותו. לעיתים הגיב בנימוס, לעיתים בהומור ולעיתים בכעס. הרגשתי שאני על תקן של מטרד. בשלב מאוחר יותר ניסיתי לחטט קצת בחדרו. ובכך עברתי על טאבו מפורש בביתנו: פרטיות יש לכבד. הרגשתי שאני בוגדת בכל הערכים שבהם אני מאמינה ושלאורם חינכתי את ילדיי. כמו גנבת בלילה אני בולשת, מחטטת, עוקבת ומאזינה. אני מסתכלת במראה ומתביישת.
אלהים, החזר אלי את הילד ואכפר על כל מעשי.
וכך חייתי יותר משנתיים. ביום עובדת, בלילה בוכה. ביום מחנכת ילדים ליושר, לכבוד, לסובלנות, להענקת אמון בזולת, ובלילה שומעת את מחשבותי לוחשות לי: צבועה. והקונפליקט הזה הורג אותי. לו רק היו מחשבותי מניחות לי לרגע, משחררות אותי מהמאבק הפנימי שמתחולל בי.
ואז הגיע המושיע. הילד שלי. הוא ולא אחר, היה זה שפדה אותי מן השבי. הוא גילה לי את סודו. הילד שלי לא עשה דבר רע, לא רצה להתרחק ממני הוא גילה על עצמו שהוא הומוסקסואל, ונכנס לארון שהפך להיות הכלא שלו לתקופה ארוכה. והוא לא ידע איך להתקרב אלי. המחשבות שלו הן שהשקיעו אותו עמוק בארון, ולא נתנו לו מנוח. כשנחשף הסוד - יצאנו שנינו מעבדות לחירות.
היום אני אדם משוחרר, מאושר. אני מסתכלת על בני ורואה אותו מחייך, מאושר. מסתכלת במראה ולא מתביישת. אני גאה.
נחמה שטיר, לשעבר יו"ר תהל"ה, ארגון תמיכה להורי לסביות והומוסקסואלים