איפה המתונים?

בהיותם בין המיצרים, הפלסטינים תומכי הדיאלוג אינם מסוגלים להשמיע אפילו קול ענות חלושה

אילו היה לפרופסור סרי נוסייבה צבא פרטי, לא היו גדודי חללי אל-אקצה מעיזים לאיים עליו. אילו היו סרים למרותו של נשיא אוניברסיטת אל-קודס כמה עשרות חמושים, הוא לא היה מותקף בחריפות בכרוז שפורסם בשבוע שעבר, לאחר ש-70 אישים פלסטינים קראו בעיתון הרשות הפלסטינית, "אל-איאם", לאינתיפאדה עממית, לא אלימה.

 

"הגדודים", הזרוע הצבאית של הפת"ח, הפועלים במימון ישיר של יאסר ערפאת, כינו את 70 האישים, ביניהם פעילים בולטים בפת"ח, ה"בוגדים" שאיבדו את דרכם, "אשפה המבקשת לנצל את דם השאהידים", ועוד כהנה וכהנה. הם גם מבהירים "לכל אלה הממהרים לקיים יחסים עם הציונים, שאין בינינו לבין הציונים שום שפה מלבד שפת האש והרובה".

 

עיקר חיצי התקפתם של "הגדודים" מופנים אל סרי נוסייבה, "שרעיון האינתיפאדה הפציפיסטית מתבשל אצלו בראש מאז היה תלמיד אצל הבריטים...הוא חזר מבריטניה מניף את דגל הכניעה". נוסייבה, העומד בראש "המפקד הלאומי" יחד עם עמי איילון, בחר שלא להגיב בפומבי על הכרוז (כמו שאר עמיתיו), ובינתיים השתררה אווירת נכאים בקרב הפלסטינים שעדיין תומכים בדיאלוג עם ישראל. אדרבה, לאחר שכמה מהם קיבלו איומים טלפוניים על חייהם אם לא יפסיקו את פעילותם, הם חוששים מטרור פנימי כמו זה של מאורעות 1936-1939.

 

שוחחתי השבוע עם שני פלסטינים תושבי הגדה, המקיימים בעשור האחרון מגעים שוטפים עם ישראלים. אחד מהם סיפר כי הוא חש בין הפטיש לסדן – בין השלטון הישראלי הכוחני והמדכא לבין שלטון מי שהוא מכנה "התוניסאים", אנשי צמרת פת"ח שבאו לכאן עם ערפאת בשנות ה-90. "התוניסאים", אמר, מוסיפים למצוקה הגדולה שגורמים הישראלים, בשלטון הפחד, הרמייה והשחיתות שהנהיגו מאז הגיעם. עתה הם מאיימים ברצח על כל מי שאינו הולך בתלם. ערפאת מפעיל את אנשי "הגדודים" – כמו בתיאטרון בובות – נגד כל מי שנדמה לו כמאיים על שלטונו. הפלסטיני האחר סיפר כי כבר סבל בעבר מנחת זרועם של בריוני ערפאת. לפני בואו של ערפאת, אמר, ניסיתי להזהיר את הישראלים כי הוא ינהיג כאן משטר של עריצות ושחיתות, כי יעמוד בראש חצר ביזנטית ויסכסך בין אנשיו כפי שנהג בתוניס. אבל, המשיך אותו פלסטיני, אטמתם את אוזניכם, חשבתם כי מעתה ייפתח דף חדש. לצערי, לא התבדיתי.

 

בהיותם בין המיצרים, הפלסטינים תומכי הדיאלוג אינם מסוגלים להשמיע אפילו קול ענות חלושה. עוד זכור להם הלינץ' שכמעט ובוצע בפעילים פלסטינים שהשתתפו בטקס חתימת הסכם ז'נווה וניצלו בעור שיניהם בשובם לעזה. אם חלק מאחיהם רואים בהם בוגדים, ישראלים רבים סבורים כי הם "גימיק", כי אין כל הבדל בינם לבין הפלסטינים הקיצונים, מטרתם זהה, השמדת ישראל, ורק הטקטיקה שלהם שונה.

 

הן הממסד הישראלי והן הממסד הפלסטיני מתנגדים נחרצות לפעילותם. בסכסוך הדמים האתני שלנו, כמו בסכסוכים דומים אחרים מהודו ועד אירלנד, השאלה היחידה היא – הלנו אתה אם לצרינו. לבן או שחור. גוני הביניים האפורים מיטשטשים, נמוגים, ולעיתים אף נכחדים.