איך זה שכוכב אחד נופל?

למה בעצם יוסי סיאס עזב למיאמי? איך זה שלא קיבלנו אלבום חדש של ריטה בחג? למה בערוץ 2 מזלזלים ב"עמוק באדמה"? וגם: לא הגיע הזמן שנוכל לצפות ב"פסיון"?

 

כל העם סיאס?

 

מצוקתו הכלכלית של יוסי סיאס שנחשפה ב-ynet מעלה על פני השטח את אחת האמיתות החבויות בתעשיית הבידור שלנו: העובדה שחלק לא מבוטל מהכוכבים שלנו, גם הגדולים שבהם, חיים בצניעות יחסית, במשכורות ממוצעות - ללא זוהר אמיתי.

 

הדרך היחידה של רבים מהכוכבים שלנו, אלה שלא נמצאים בפריים טיים של ערוץ 2, להתפרנס - היא להפוך את עצמם לסלברטיז בכוח: להידחף לתוכניות אירוח ולמדורי רכילות ולקוות שישבצו אותם יום אחד באיזו פרסומת.

 

שחקני תיאטרון מכובדים מתחננים לתפקידון בטלנובלה, עיתונאים רציניים משכירים את קולם לפרסומות, זמרים שרים ג'ינגלים לחטיפי מזון. לאדם כמו יוסי סיאס, שרק רצה לעשות את שלו, אין כנראה מקום בתעשיית הבידור הישראלית, שדורסת תחת גלגליה את מי שלא משחק לפי כללי החלטורה. 

 

אי אפשר לעשות רק תוכנית רדיו, טובה ככל שתהיה. צריך לפרסם גם שמפו או, אם יתמזל מזלך, בנק או שניים. ברגע שהתנאי היחיד להשתכרות סבירה הוא ויתור על ההתמקצעות - וכן, גם על הכבוד העצמי - אין פלא שהחיים במיאמי נראים טובים יותר.

 

תם עידן האלבומים הגדולים?

 

חג הפסח בשנים עברו היה המועד הרשמי להוצאת אלבומים מצד בכירי הזמרים שלנו. גם השנה הוצפו החנויות בעשרות תקליטים חדשים לקראת החג - אבל רוב השמות הגדולים נעדרו מהמדפים. ריטה, יהודה פוליקר, שרית חדד איל גולן ורבים אחרים בקרב הקצפת של הזמרים שלנו בחרו שלא להוציא תקליט לפסח. שלמה ארצי הסתפק בדי.וי.די.

 

זוהי בעצם המשכה של המגמה ששוררת בשוק המוזיקה הישראלי בשנים האחרונות - החלשות המגה-סטארים והתרחבות השוליים. המיתון, זיופי הדיסקים ושירותי החלפת הקבצים באינטרנט יצרו מצב שבו אפילו חג שבו נהוג לקנות מתנות רבות, לא מבטיח מכירות מסחררות, גם לא לאמנים שיש להם קהל מובטח.

 

יותר מדי אלבומים בשנים האחרונות של הזמרים שלעיל ספגו כשלונות מביכים מבחינה מסחרית, ומצבן של חברות התקליטים הגדולות בארץ לא מאפשר להן לקחת סיכונים מיותרים. מכיוון שהפקת אלבומים לאמני הצמרת מחייבת השקעה גדולה - הפתרון הפשוט הוא להיזהר כמה שיותר. התוצאה המבורכת היא המקום שמתפנה בתשומת הלב הציבורית לאמני דרג הביניים, שהאלבומים שלהם עולים פחות, ולכן יכולים להחזיר את ההשקעה בהם ביתר קלות. מצד שני, עוד רגע יעזבו גם הם את השוליים - שלשם שינוי הפכו מקום נעים לגור בו - וייהפכו לאמנים מרכזיים שכבר לא לוקחים סיכונים.

 

בסופו של דבר, תעשיית המוזיקה זקוקה לסופרסטארים, כוכבים שמוכרים רבבות עותקים ומביאים הכנסות לחברות התקליטים, שמאפשרות להם לממן גם אמנים אחרים, מתחילים, שעדיין לא נושאים את עצמם על גבם. ללא המרכז, גם השוליים יתקשו לפרוח לאורך זמן - ותעשיית המוזיקה תתקשה לצאת מהקיפאון שבו היא שרויה.

 

ומה עם הפסיון?

 

סרטו של מל גיבסון הפך מאז יצא לפני כחודשיים לאחת התופעות המרתקות שידע עולם הקולנוע. בסוף השבוע האחרון הוא אף שב למקום הראשון ברשימת הסרטים הנצפים ביותר בצפון אמריקה. למעשה - זה אינו סרט רגיל, אלא משהו אחר - מעין טקס דתי, שהקולנוע עבורו הוא מדיום להעברת מסרים - ולא תכלית בפני עצמה.

 

חשיבותו של "הפסיון של ישו" אדירה. מיליוני צופים ברחבי העולם הושפעו ממנו. הוא נכנס לקאנון של חלקים נרחבים מהעולם המערבי. למרות ההסתייגות מתכניו - חובה להביא אותו לישראל להקרנות, לפחות בסינמטקים, שם ניתן לצפות בו במסגרת ערבי דיון, שיכניסו אותו לקונטקסט הנכון. אנטישמיות? הטיעון הזה ממילא אינו תופס בישראל. 

 

למה הם שונאים זרים?

 

"עמוק באדמה" אולי לא זוכה לרייטינג גבוה במיוחד, אבל הגרעין הקשה שעוקב אחריה מחכה באדיקות מדי שבוע למנה שלו. השבוע ייאלצו המכורים להיכנס לקריז, שכן "קשת" החליטה שלא לשדר את הפרק, כדי ליצור ספיישל של האקדמיה לצחוק.

 

זו אינה הפעם הראשונה שבה זכייניות ערוץ 2 מתעללות בסדרות הרכש שהן כה התגאו ברכישתן. "חברים" של "קשת" שודרה בתדירות משונה במיוחד. "המלך היל" שמשודרת ב"טלעד" נדחקת לשעות בלתי אפשריות (כולל שלוש בלילה. בהחלט שעה סבירה, לא?) והדוגמאות עוד רבות. נשאלת השאלה - אם זכייניות ערוץ 2 סבורות שסדרות הרכש אינן שוות השקעה ותשומת לב, למה הן בכלל רוכשות אותן?