בורג קטן במערכת משומנת

טור אישי חדש: אקי אבני כותב מהוליווד. והשבוע מהסט של הסידרה "ג'אג"

כשניסיתי להגדיר לעצמי את מטרת הטור ותוכנו, עלתה שוב ושוב הבעייתיות של "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם" ולהפך. שאלתי את עצמי איך אכתוב על עניינים של כאן בארץ זרה, במקום שבו החיים, חוקי החברה והתרבות אחרים לגמרי.

 

אומנם בעידן התקשורתי הנוכחי העולם הפך לכפר קטן, אך אל לנו לטעות. מה שנראה לאחד נכון, יכול מאוד להזיק לאחר. סופיה קופולה, במאית מוכשרת והבת של, מפליאה להמחיש את התזה הזו בסרטה עטור הפרסים "אבודים בטוקיו". התרגום העברי עושה עוול לסרט ולרעיון שלו. השם המקורי, "אבודים בתרגום", מתאר באופן קומי איך המזרח אינו מבין את המערב ולהפך, בעל לא מבין את אשתו ולהפך - ובקיצור, כל אחד מושך לכיוון שלו, מעולמו המצומצם, בלי שום רצון להתקדם, להתפכח. וזה מזכיר לי פתגם פרסי עתיק: "בכיתי כי לא היו לי נעליים, עד שראיתי אדם ללא רגליים".

 

אני אומר שכל אחד צריך לחיות את חייו במצוינות, לשאוף למקסימום עזרה לזולת, שהרי להישטף בגל השליליות, האלימות והביקורת שמציף אותנו ואת העולם כולו זה הכי קל. פעם שמעתי את הרב הגאון ברג מדבר בסוגיה זו ובפתרונה. הוא דיבר על "כוח ההתנגדות", שמשמעותו במילים פשוטות "הכי קל לקלל מישהו חזרה, כאשר הוא מקלל אותך בתקרית בכביש עמוס באמצע היום". רק האם זה באמת עוזר, האם זה באמת נחוץ והאם זה באמת מי שאני - אדם שמקלל וצועק, אימפולסיבי ונגרר? נכון, קשה להפעיל את כוח ההתנגדות לרצון, להכתיב מראש התנהגות שלדעתי היא ראויה, ולא לפעול מתוך תגובה אימפולסיבית. אך שליליות ופסימיזם לוקחים אותך בסופו של דבר לאחור. יפה ביטאה זאת הלן קלר: "שום פסימיסט לא גילה את סודות הכוכבים, שט לארץ לא נודעת או פתח אופקים חדשים לכוח האנושות".

 

אם נשכיל להבין שדברים שרואים מכאן לא רואים משם ולהפך, ונוסיף לחיינו את תבלין החיוביות והשמחה, נצליח להוסיף שנים לחיינו וחיים לשנותינו".

 

ברוך הבא ל'ג'אג'!

 

אחרי נסיעה ארוכה בכבישים מסודרים פניתי אל צד הדרך ונכנסתי לאזור ההררי והיבש, כשהמכונית מותירה שובל ארוך של אבק וחול בנוף המדברי. מדי פעם הצצתי במפה, לראות שהניווט שלי נכון. עוד ואדי ועוד עיקול ועוד גבעה, ופתאום מאחורי ההר נגלתה לעיני "הר עיראק", עיר מדברית קטנה מזרח תיכונית טיפוסית, עם בתי חימר קטנים, דוכני רוכלים, שוק קטן ורחוב מרכזי רחב ידיים. אני חולף על פני מגרש מכוניות גדול, שבו מכוניות מזרח תיכוניות טיפוסיות בגוונים ירקרקים. אחריו מגרש נוסף, עמוס ברכבים צבאיים אמריקאיים, נגמ"שים, טנקים והאמרים, ומייד אחריו שדה תעופה קטן, ובו ארבעה מסוקים צבאיים חצופים ומאיימים. עוד כמה מטרים של נסיעה והנה משרד ההפקה.

 

זהו יום הצילום הראשון שלי בסידרה "ג'אג", בתפקיד טראק פארד, סוכן כפול שעובד עם האמריקאים והעיראקים ומתפרנס מכל הצדדים. בעוד אני מחנה את הרכב, ניגש אלי בחור צעיר. "היי, שמי אלן סטיימן, אני המפיק בפועל. ברוך הבא ל'ג'אג'". הוא נתן לי בקבוק מים וליווה אותי אל הקרוואן שעליו מתנוסס שמי, אמר "אחזור בעוד דקות" ונעלם. בניגוד לחום הכבד ששרר בחוץ, בקרוואן הממוזג היה קריר, ומוסיקה נעימה בקעה ממערכת הסאונד המשוכללת שניצבה בסלון לצד הטלוויזיה, הווידאו ושאר הפינוקים. דפיקה בדלת. "מר אבני", נשמע קול של בחורה צעירה, ובפתח הופיעה ריקי המלבישה, שהשאירה לי את בגדי הדמות שאצלם היום, אמרה "יום טוב" ויצאה. ושוב דפיקה בדלת: "היי, אני שרה, עוזרת ההפקה. הנה דף פרטים אישיים למלא, והנה ספר יום. יום טוב, אבוא לקרוא לך לאיפור ושיער".

 

ספר יום! אוי, לא! זהו ספר הפעלה שדרוש תואר פרופסור לקולנוע כדי להבין אותו, אך כל אדם על הסט חייב להתמצא בו. באופן כללי מפורטים שם מהלך יום הצילומים, טקסטים של הסצינות, באיזו שעה, מי מהדמויות מצטלם ואיזה צוות מצלם, A או B (בסדרות גדולות מסוג זה יש בדרך כלל שני צוותי צילום, כדי לחסוך זמן. כך מערכות הצילום מוכנות מבעוד מועד ורק השחקנים עוברים מקומות, והסידרה חוסכת זמן וכסף). מילאתי את השאלונים (אחרי ששברתי את השיניים כדי להבין את האנגלית האקדמית המשפטית) והתחלתי שוב לשנן את ההיסטוריה של הדמות שאשחק היום. שוב דפיקה בדלת. הפעם זה הבמאי, ברדפורד מאי, ברנש חביב ביותר, שביים מאות פרקים בסדרות הנחשבות ביותר באמריקה. שוחחנו בנעימות על הדמות, המטרות, המכשולים שלה, מה מניע אותה. הוא הבהיר לי איך הוא רוצה לצלם את הסצינה, אמר "תודה, ניפגש על הסט" ויצא.

 

הפרק מספר על חייל אמריקאי בעיראק, שחוזר (רחמנא ליצלן) הביתה בארון ומביא את הסיפור מנקודת מבטה של המשפחה השכולה. זו מלחמה אחרת עם חוקים אחרים, מלחמה דתית, מלחמה בטרור, שהמוטיב החזק ביותר שלה הוא תקשורת-הסברה. האמריקאים מבינים את זה טוב מאוד, וכמעט כל סידרות הדרמה שם עוסקות היום בהסברה ו"טוחנות" את הטרור, האיסלאם והמלחמה בעיראק ובאפגניסטן מכל זווית אפשרית - כמובן בעיקר לטובת מערכת הממשל האמריקאית, אך גם בהתחשב בכך שהסדרות האלה משודרות בעולם כולו.

 

וכך, בצד השני של העולם, אני, אקי אבני מרחובות, מוצא את עצמי בורג קטן במערכת ההסברה האדירה והמשומנת של האמריקאים - אומנם מנקודת מבט אגואיסטית ישראלית. לא אכפת לי לשחק מוסלמי קיצוני המופיע באור לא כל כך חיובי. כמובן שלא הייתי מסכים לשחק דמות המתארת את האינטרס שלנו באור לא טוב, אך מנקודת מבט אנושית כל המחנות נמצאים במצוקה ובילבול שכבר טישטשו את התמונה האמיתית. במלחמה כולם מפסידים, ואיפה שיש הרג סימן שמישהו לא עובד נכון. העולם איבד שפיות, הערכים פשטו את הרגל, הכאוס מסתיר את הנכון, אך הטלוויזיה מייצרת מיליוני מקומות עבודה, המפיקים מרוויחים, המדינה מתעשרת והפוליטיקאים, שהם בסך הכל אנשים, נלחמים גם הם מלחמה קטנה כגדולה. ובתוך כל הכאוס הזה אנחנו, האנשים הקטנים, מנסים למצוא מקום שקט לנו ולמשפחה, ואם אפשר אז קצת הגשמה עצמית בבקשה.

 

זוהי תמונה עגומה שרק אנחנו, בני האדם, נוכל לשנות אותה. כל אחד מאיתנו הוא אור קטן וכולנו אור איתן. אולי בדורנו לא נצליח לראות את השינוי, וצריך אומץ וכוח לעשות דרך בידיעה שאולי לא נראה את התוצאה. מרטין לותר קינג, אחד המנהיגים היותר נערצים עלי, שהוציא את השחורים מעבדות לחירות, אמר: "כשאנחנו נותנים לאור שבנו לזרוח, אנו נותנים באופן תת מודע גם לאנשים אחרים את האישור לעשות זאת". ותחשבו על זה.