"יש ספר חדש של אפלפלד", אני אומרת לה, ויודעת שעוד מעט אתבקש לקרוא לה קטעים מתוכו. אמא שלי מתקשה בקריאה בעברית. כשהמלים נגמרות לה, אני מתרגמת כמיטב יכולתי לגרמנית ויודעת שאני עושה לו עוול. כמה פעמים אמר אפלפלד בראיונות, כי הוא שונא את הצליל של השפה. למרות שזו היתה שפת אמו, בגלל שזו היתה שפת אמו. בגלל שאת אמו רצחו כשהיה בן שמונה.
זה קרה בעיר שבה נולדו אהרון אפלפלד ואמא שלי. צ'רנוביץ שכנה בפאתי האימפריה האוסטרו הונגרית. כשהאימפריה קרסה, כשהעיר והמחוז כולו – בוקובינה שמו – הועברו לידי רומניה, המשיכו היהודים שחיו שם לדבר גרמנית. כשהרוסים כבשו, כשהגרמנים כבשו מידי הרוסים, כשהרוסים שבו והשתלטו – מי שנותר בחיים מצא ששפת האם שלו הפכה לשפתם של קלגסים. ועוד מצא, כי כל נסיונותיהם המאומצים של היהודים להיות לחלק מן התרבות הגרמנית המעטירה, לא הועילו במאומה. אולי רק להיפך. הכעיסו מאד.
נותן לי קול
מן העיר הזאת, שמספרים לי כי פעם היתה יפה מאוד ואולי באמת היתה, או שפעם – לפני האימה הגדולה – היתה ילדות, והיא נצבעת מחדש בזוהר של חן מתוך הזכרון - יצא גם פול צלאן, מי שנחשב למשורר הגדול ביותר שכתב בשפה הגרמנית במאה העשרים. צלאן התאבד ב-1970. אפלפלד, ייבדל לחיים ארוכים, עודנו כותב. אמא שלי עודנה מקשיבה למלים שלו, בתווך שלי.
"הוא נותן לי קול", היא אומרת. "אף אחד לא יודע לספר כמוהו את הבדידות הנוראה של היהודים, את הגורל האקראי וההיסטורי הזה שנכפה עלינו". והמלחמה, היא אומרת, פירקה אותנו לגמרי. עשורים חלפו עד שהצלחנו להרכיב את עצמנו מחדש כבני אדם.
לגמרי לא במקרה, כשאני מחפשת בארכיונים, אני מוצאת ראיון עם אהרון אפלפלד ב"בוסטון ריוויו" בו הוא מספר על השנים שנדרשו לו כדי לבנות מחדש את העצמיות שלו, אחרי שהמלחמה גזלה אותה ממנו. כי זה התחיל עם רצח אמו, וזה נמשך במחנה בטרנסניסטריה, משם הצליח לברוח אבל בלי אביו, וזה נמשך כשהסתתר ולא נתפס, אולי מפני שהיה נער זהוב שיער וכך יכול היה לחמוק מגורלם של יהודים אחרים, וזה נמשך כשהגיע הנה ולראשונה בחייו, באיחור ניכר, למד קרוא וכתוב בצורה מסודרת אבל גם נחשף לצורך להפוך ל"אדם חדש", הפעם בחסות האידאולוגיה הציונית, זו שראתה בניצולים "אבק אדם". האידאולוגיה הזאת ידעה להנציח יפה את מושג השואה. פחות מזה ידעה, כיצד לעזור לבני אדם שהגיעו משם לחיות עם כאביהם. לא היה כאן, בראשית ימי המדינה, כבוד גדול לטרגדיות אישיות.
ואפלפלד כתב את "מכוות האור" וסיפר. לא בזעם, כי אם בעצב מהול באיזו תקווה, שאלוהים יודע מנין מצא אותה בכמויות המספיקות כדי לשרוד וליצור ולהמשיך ליצור. אולי תקווה היא הפן השני וההכרחי של חוסר ברירה, אומרת אמא שלי.
נותן לי זכרון
לעולם לא אוכל לקרוא את אפלפלד במנותק מסיפורי המשפחה שלי. לעולם אדפדף ב"קטרינה" ואשאל את עצמי אם הוא מדייק בתיאורי העיר שאני מכירה אותה כל כך מקרוב, למרות שמעולם לא הייתי בה וקרוב לוודאי שגם לא אסע לשם. עבורי, מפעלו הוא יותר מספרות. הוא גם פיסות מקרעי ההיסטוריה הפרטית עליה גדלתי.
אם התקשיתם בהיגוי "טרנסניסטריה", זה מפני שזכרון השואה הציבורי טרם מצא מקום לחבל הארץ הזה, מעבר לנהר הדנייסטר (טרנס-ניסטריה. ככה קל יותר לזכור. וחשוב לזכור). כמה מתו שם? אולי שש מאות אלף יהודים. ואיך מתו – מי בכיתת יורים ומי בטיפוס, מי ברעב ומי בקור. לא היו תאי גזים. לא היו שיאי-זוועה מפלנטות אחרות. לא היו משרפות.
היו, לעומת זאת, ערימות של גוויות שצריך לפנות כי הגרמני, או האוקראיני יימח שמו ששמח לעשות את העבודה יותר מן הגרמני אפילו, עומד שם עם הרובה שלו ואם לא תפנה תהיה בעצמך גוויה עוד מעט. ובתוך הערימה אפשר היה למצוא פנים של בן-כיתה, של חבר, של קרוב. ואסור לבכות או לצעוק. את זה אני יודעת כי גם אבי היה בטרנסניסטריה, ופעם אחת סיפר לי.
אינני יודעת מה מכל זה אפלפלד ראה, ואני לא רוצה לשאול אותו. די לי בתחושה הכללית של גורל אקראי משותף כדי שהמלים שלו יהיו תמיד קרובות יותר מכל מה שכתבו אחרים על מה שהיה ומה שיכול היה להיות, כמו "באדנהיים עיר נופש". אני לא מכירה מישהו שצבע מחדש עולם שלם ערב החורבן, בצבעים כאלה של יופי ושל עצב שנמסכים זה בזה עד כדי כך, שתמיד יהיו מהולים, תמיד מתעתעים. כאילו שיאים של יופי נועדו להמחות בחרב ובאש, כי זו דרכו של עולם.
וזוהי הפסימיות העמוקה שמתגוררת בכתיבה של אפלפלד, לצד האמונה בכוחו המועט של יחיד לקום ולעשות מעשה, לצד הידיעה שגורלות אנושיים יהיו תמיד רופפים כל כך. הרי גם כשהוא לא כותב על המלחמה, אומרת אמא שלי, הוא כותב כמו ניצול.
ואיך כותבים ניצולים, אני שואלת אותה. שתיקתה מתארכת. בסוף היא אומרת, כמו שהם חושבים. כי הם היו רוצים להאמין בטוב שבאדם, אבל ההיסטוריה שלהם מוכיחה להם שהם טועים. אלא שכדי לכתוב, אי אפשר לחיות לנצח בתוך זכרון הטעות הזאת. פסימיזם מוחלט לא יוצר סופרים. רק הכוח העצום שנדרש להתגבר עליו, והכשרון.
נותן לי תקווה
בספר החדש של אפלפלד, "פריחה פראית", יש סיפור על אח ואחות שמוצאים את עצמם בנחלה בקרפטים ומנסים לשרוד שם ביחד, אני מספרת לאמי והיא מתחייכת: אין לך מושג כמה יפה בקרפטים, היא אומרת לי ומפליגה לתוך זכרון ארוך של שבילי הרים מוריקים, של שלווה פסטורלית עם ניחוח עשיר של אדמה כבדה ותחוחה. ריח כזה לא יהיה לאדמה בארץ ישראל אף פעם, היא חוזרת ומלמדת אותי.
אף פעם לא הייתי בקרפטים, אבל זכרון ההרים הללו הוא חלק ממחזור הדם שלי מפני שהוא חלק מן הסיפורים. בסיפורים, ההרים היו תקווה וגם מפלט. בספר החדש של אפלפלד, המפלט מתגלה ככזב, ונסיונם של אנשים לחיות במנותק מן התרבות, במנותק מגורל חברתי – מוביל אותם לברבריות ולאבדון. והכל במלים קטנות, לא-הרואיות, שעוצמתן מהדהדת מעל ומעבר לעלילה, שכוחן בצמצום ובחסכנות.
אחרי שתשוב מן הטקס של יום השואה, נתיישב ואקרא לה. אפלפלד עבורי הוא גיבור תרבות אינטימי, משפחתי כמעט. לא שוחחתי עימו מעולם. אני ממשיכה לקרוא, ואמא שלי תמשיך לשמוע כל עוד היא יכולה. הוא נותן לי קול, היא אומרת. ולי הוא נותן – בנדיבות שכזו – עוצמות של זכרון שאיננו כלה. וכן, למרות הכל, גם תקווה.