עוד 56 סיבות לאהוב את המדינה

יש המון סיבות לאהוב את המדינה, ולא רק ממלכתיות וגדולות, אלא גם קטנות ואישיות: מהשפה העברית המתחדשת ועד לכסת"ח, ממפלס הכינרת ועד לחופי הים, מהכבשים של קדישמן ועד לציור השבועי לילד. אריאנה מלמד מונה את הסיבות לאהבה שלה, ואתם מוזמנים להצטרף ולאהוב גם. עצמאות שמח

לא ייתכן שיש רק 56 סיבות לאהוב את החיים בארץ. לא יעלה על הדעת שכל הסיבות הן ממלכתיות, לאומיות, הרות גורל, תלויות-אופנה או למודות היסטוריה כאובה. וברור שיש עוד מאות, וכולן שלנו – ולכן התקבצו לכאן 56 סיבות קטנות יותר, מחיי התרבות היומיומיים שלנו. ממש לא לפי סדר החשיבות (חוץ מהשתיים הראשונות), ובהחלט לא רשימה סופית. יש עוד, יש המון: אתם מוזמנים לשלוח (באמצעות מנגנון התגובות) את כולן, את חלקן או אפילו אחת שמעלה בכם חיוך, לכבוד החג ולכבוד החיים כאן בסתם יום של חול.

 

1. עברית – המסך שאתם קוראים בו עכשיו, שנראה לכם טבעי כמו נייר עיתון כתוב עברית, שנראה בעיניכם מובן מאליו כמו כל חיי היצירה בשפה הזאת. והרי מדובר בנס תרבותי של ממש, בנצחון מופתי של הרוח האנושית, בהגשמתו של חלום עיקש שנראה אפילו בעיני חולמיו הראשונים כחסר סיכוי לגמרי.

 

2. עברית לא תקנית – הנה עוד נצחון, עיקש לא פחות, לפעמים מגניב ולפעמים מה-זה מבאס, מביא ת'סעיף אם לא ת'ג'ננה ממש – אבל אותנטי, ולפיכך גם יכול לפעמים להעלות חיוך קטן על שפתי הטהרנים הגדולים. שימשיכו להילחם בה, כמובן, עד שלא יוותרו עוד אנשים שאומרים "תביא שתי שקל", או עד שלא יוותרו עוד טהרנים.

 

3. שלמה ארצי בקיסריה - תופעת טבע מוסיקלית, הפנינג-פופ שמאלצי מושקע לתפארת עד אחרון הוורדים המוגשים בכריעת ברך לעלמה מבויישת בת שבעים וקצת. מעבר למחלוקות של טעם, אי אפשר עוד לעבור קיץ אחד בלעדיו.

 

4. פסטיבל המחולות בכרמיאל - בקיץ שעבר נאספו 15,000 צופים להופעת מחול אחת של להקת בת שבע. על הדשא, עם שמיכות ועם המון שמחה. מי שלא מאמין שיש כאן מעצמת תרבות קטנה, מוזמן לבוא בקיץ הזה.

 

5. סמי וסוסו – תפאורת קרטון, שירים של שני אקורדים, שחור לבן, סיפורים שפשטותם היתה מביכה את הטלטאביז – ובכל זאת, פיסת נוסטלגיה ענקית של הדור הראשון שנחשף כאן לטלוויזיה.

 

6. הציור השבועי לילד – בכל שבוע הילד הזה הולך לאיבוד, והוא כבר בן ארבעים וקצת והוא עדיין מקסים, ותודו שלפחות פעם אחת בחייכם הבוגרים ניסיתם לחפש אותו, ואולי גם הצלחתם – וכמובן שלא דיווחתם על כך לאיש.

 

7. גבעת חלפון אינה עונה – תודו שסרג'יו קונסטנזה התאזרח בזכרון הקולקטיבי הרבה יותר מג'ורג' קונסטנזה. למה? כי הוא שלנו, זה למה. "גבעת חלפון", שנבחר כסרט הישראלי האהוב ביותר על-ידי גולשי ynet במשאל שנערך בסוף השבוע האחרון, הוא ההיפך הגמור ממצעדי-יום-העצמאות, ותראו מי שרד ומי נותר רק כהיסטוריה עתיקה.

 

8. מ.ק. 22 – שכבר מאיימת להיות גבעת חלפון של שנות האלפיים. חכו תראו, עוד חמש שנים – שידורים חוזרים מיוחדים ליום העצמאות, ולכל יום עצמאות שעוד יבוא לטובה אחריו.

 

9. אריק איינשטיין – גם אם נניח שרשימת אוהביו לא זהה לרשימת הבוחרים, יש ביניכם מישהו שלא נתפס פעם מזמזם שיר שלו?

 

10. "ספריה לעם" של עם עובד – פעם, בעידן התום של הישראליות, נוסדה סדרת ספרים שרצתה להביא קולטורה עולמית וגם קצת מקומית לספריות ביתיות של אנשי עמל. הכל השתנה מאז, חוץ מן השאיפה למצויינות והעובדה שבאלפי ספריות ביתיות העם-עובדים הקטנים הללו גרים עדיין ביחד.

 

11. "יש כמוני מליונים" – של אתי אנקרי, וההכרה שהדור הבא של שירי ארץ ישראל יהיה (סופסןף) שירי מחאה על מה שמתרחש כאן בארץ ישראל, ולא, זה לא אומר שהיוצרים והמזמרים לא אוהבים את ארץ ישראל כמו אלה ששרים "ארץ ישראל יפה/ ארץ ישראל פורחת", אלא בדיוק להיפך.

 

12. איבגי - כי חוץ מתפקיד האידיוט המושלם בפרסומות של חברת ביטוח, כמעט כל מה שהוא נוגע בו בכשרונו נהיה זהב והופך מייד לרכושו של הקולקטיב התרבותי שחי כאן.

 

13. דובר קוסאשווילי - כי גם אם אנחנו חיים בתרבות ששואפת ליצור כמה שיותר הומוגניות וקונצנזוס (ובהזדמנות עוד נתווכח אם זה טוב או רע), אנחנו גם שמחים לאמץ אל חיקנו החם, ורצוי מיד, את כל הילדים הרעים שרוצים לבעוט בקונצנזוס, שאפילו מרשים לעצמם להצטלם בעירום בסרט של עצמם ולדבר מלים גסות במוספי סוף השבוע ולבעוט, לבעוט בנו עד שזה יכאב. תמימים שכמותם - הם לא יודעים שזה רק מדגדג, ואפילו די נעים.

 

14. תשבצי הגיון – אלוהים יודע (והוא לא מגלה) כיצד נשתרשה כאן אמונה, שהגדרות קריפטיות, מפותלות, מקוריות, אישיות, גחמניות וחד-פעמיות, שהתשובה הנכונה להן היא תמיד משהו פרוזאי ואידיוטי כמו "שאול יהלום" או "קריית גת" – הן מין מדד אליטיסטי ונכסף לאינטליגנציה, זריזות מחשבה וישראליות שורשית.

 

15. הפילהרמונית – מסימניה של גאוות יחידה מובהקת: לעולם לא נקרא לה "התזמורת הפילהרמונית הישראלית", כי ממילא יש לנו רק אחת כזאת. נמשיך לקטר על בחירת הרפטואר שלה, על יחסה למנויים (המתרבים!) שלה, על כל דבר – אבל עדיין נשמח בכותרות שמבשרות על עוד מסע הופעות עטור תשבחות מעבר לים.

 

16. דורון רוזנבלום – הסייסמוגרף הכי ותיק והכי רגיש של מצבי הרוח הלאומיים הקטנים והגדולים, האיש שלא יניח לקלישאה אחת לחמוק מעטו המושחז-תמיד. אם דורון רוזנבלום לא היה קיים צריך היה להמציא אותו – אבל מי מלבדו יכול היה להמציא?

 

17. הויכוח הנצחי בין אוהדי ירושלים לאוהדי תל אביב – והפעם, לא על עליונותם היחסית של מועדוני ספורט אלא על עצם איכויותיהן הנבדלות כל כך של שתי הערים שלנו. וכמה טוב שהתפלגות האוהדים חוצה מעמדות וגילים, הבדלים פוליטיים וחברתיים ודתיים ובכלל, וכמו ויכוח טוב באמת, צריך להתפלל שלא ייגמר לעולם.

 

18. אבטיח - האתר, אבל בעיקר התופעה. בשפות אחרות קשה מאד להגיע לשיבושים החינניים של מלים ושורות כמו בשירים עבריים, וקשה עוד יותר להפוך אותם למטבעות לשון לאומיים ממש – מן העובדה שזה "אהבתיה" ובשום אופן לא "אבטיח" ועד לגילוי המרעיש של מאות אלפי עולים חדשים, שרק השנים לימדו אותם כי לא "מוכרחים להיות שמח", ועוד נותר להם לפענח מהו ה"עורואחים" הזה, בטרם יגלו כי רכב הברזל לא שותק כמו ראי ויפי הבלורית הם לא יפי הטוהר.

 

19. כל נדרי - גם כאשר הדומיה המונוליטית של יום כיפור כבר מופרעת באגזוזי-מכוניות, האם באמת אפשר להיות יהודי ישראלי, אפילו חילוני להכעיס, ולעבור ליד בית כנסת ולשמוע מבלי שנימה דקיקה אחת בתוך הלב תרעד לרגע?

 

20. שפת הגוף - צריך פעם לערוך איזו בדיקה מדעית שתאשש או תפריך את הטענה, שעברית מדברים קודם כל עם הידיים, ותוקפם של טיעונים נובע קודם כל מן המקום שהם תופסים בחלל שליד הדובר. מי שלא משוכנע מוזמן לצפות פעם במשעל חם או בפופוליטיקה בלי קול, ומייד יתברר לו מי בעד ומי נגד מה.

 

21. עלילות מיקי מהו של שלונסקי – בתור שם מקובץ לנס קטן בתוך הנס הגדול. אולי צריך לקרוא לזה "גיבורי ילדות עבריים", הדבק המאחד בין שמוליקיפוד והדובון לא-לא, מיץ פטל ותירס חם ומיקי מהו והכינה נחמה והכבש השישה עשר וסיר הסירים, ואוצר השירים והסיפורים שמתוכם צומח ילד עברי גאה, והוא בכלל לא יודע שהוא כזה.

 

22. שיר אחד של אלתרמן – ולכל אחד יש השיר שלו, וכמעט כל אחד מאיתנו יודע לדקלם אחד ולהתאהב מחדש במוסיקה ובמצלול ובמלים. כיוון שכך, ולכבוד שמחת החג, הנה עוד אחד קטון ומלא תחושת מרחבים ומולדת:

 

ענבלים במרעה ושריקות

 

ושדה בזהב עד ערב.

 

דומית בארות ירוקות,

 

מרחבים שלי ודרך.

 

העצים שעלו מן הטל,

 

נוצצים כזכוכית ומתכת.

 

להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל

 

ואמות ואוסיף ללכת

 

23. חורשת האקליפטוס – הבה ונודה שאנחנו מומחים גדולים בגעגועים למשהו שהיה או לא היה פעם, כי אומרים שהיה כאן שמח לפני שהגענו, ופעם היו בחורות עם קוקו וסרפן, ופעם היה ריח המלוח על המים, ופעם היה יותר טוב או שרק נדמה היה או שלא ידענו להבחין בין טוב לבין "זה מה שיש". כך או כך, אין כמו הזמר העברי כקרקע פוריה לשירי נוסטלגיה. אפילו הזמר עצמו הוא מקור לגעגוע, אחרת לא היינו מכירים את "עוד נשובה אל ניגון עתיק/ והזמר ייף ויערב"

 

24. מגבנ"צ ועד כסת"ח – לעולם אי אפשר יהיה לכתוב את מילון הקיצורים הצבאיים השלם והמקיף, כי בכל דור ודור של טירונים נולדים חדשים וישנים מאופסנים בנפטלין, ואם אתה לא שולט בהם ובהיסטוריה הפארודית המלבבת שלהם, שנועדה להוות קריאת תגר על הקיצורים הרשמיים הרווחים כל כך בשפת הצבא - אז זב"שך.

 

25. הכבשים של קדישמן – נכון, כבר לא נאה לומר שהן חינניות. אם שומרים על בון-טון נכון, צריך לומר שהן קלישאות, שהן מסחריות, שהן חוזרות על עצמן עד זרא מצד אחד, אבל מצד שני אחת מהן ודאי יכולה להעלות חיוך על פני המתבונן. גם אם זה חיוך של היכרות עמוקה, גם אם זה חיוך של זיהוי מכר ותיק – לא שווה?

 

26. החדש של עמוס עוז/א.ב. יהושע/גרוסמן - נשאיר בצד לרגע את האיכויות היחסיות של שלושת אבירי העט הללו והבה נתענג מעט על התופעה. שיאי המכירות והעניין הציבורי ש"החדש של" מעוררים, אין להם אח ורע בתרבויות אחרות. העובדה שברשימות רבי המכר שלנו עדיין מככבים (לפעמים) ספרים שאפשר להצמיד להם חותם של איכות למרות המחלוקות, במקום לארח רק מותחנים וזבלונים רומנטיים – העובדה הזאת צריכה להיות מקור קטן של גאווה לקוראי העברית.

 

27. סרט ישראלי, לא חשוב איזה - מכל האמנויות שנוצרות כאן, זהו הילד הכי רגיש, הכי בעייתי, הכי טעון תשומת לב ציבורית, הכי מעורר מחלוקות. וגם בזה יש משהו יפה וטוב: כי הרי בפעם הבאה שתלכו לראות סרט ישראלי, טוב או רע, תוכלו לחוש מעט סיפוק על תרומתכם לעצם קיומו של הסרט הישראלי. מי אמר שרוח החלוציות התרבותית כבר נעלמה?

 

28. מפלס הכנרת - והפעם לא מדובר בסנטימטרים אלא בסנטימנטים, בפיסה מחיי הרוח שלנו, בעניין ובדאגה נמשכת והולכת, גם בשנים גשומות, גם כשמגלים כי בעצם טעו בכיול ובמדידה – ספק גדול אם יש עוד עם ביקום, שמחובר למצב המים באגם קטן אחד כמו העם הזה – וספק גדול יותר אם יש עוד עם ביקום שטרח כל כך ללכלך את גדותיו של אגם יחיד כמו האגם הזה, והעם הזה.

 

29. מר טלוויזיה - בעצם, חיים יבין לעולם לא יכול לפרוש. הוא לא יכול לעשות לנו את זה. הוא מונומנט לאומי. הוא חייב להישאר לנצח כנושא כל הבשורות, כעדות חייה ודוברת לכך שכל הבשורות, טובות וגם רעות, הלכו להן לבלי שוב ובמקומן יבואו אחרות, וחיים יבין לעולם יישב באולפן ויבשר אותן באופן שקול ומדוד וממלכתי ואחראי. גבירותי ורבותי, אולי לא צריך מהפך?

 

30. למצוא פתאום חרס או מטבע עתיק, סתם כך בטיול ומבלי שחיפשנו – מחוץ לשמורות הארכיאולוגיות המקובלות, הרחק מן המוזאונים: הנה חוויה שארצות הברית למשל, עם כל עושרה החומרי ותרבות ההמונים המוצלחת שלה, לא תוכל להתחרות בה. כי כאן, על כל גבעה כמעט, אפשר להיתקל פתאום בעדות פיזית לעולם עתיק, ברגע של גילוי שמחולל בבבת אחת גם גאווה וגם ענווה, גם חיבור רגשי חזק אל המקום ותולדותיו וגם הכרה כי חיינו בו, על כל יופיים ומאבקיהם, אינם אלא אפיזודה חולפת במרקם האנושי המדהים שכבר היה כאן וחי ואהב ונלחם וניצח או הובס לפנינו.

 

31. ילען דין באבור אילי ג'בהום – או "הצ'ופצ'יק של הקומקום", או אולי (בעוד שנים, אם לא נשכח) גם "לא בא בלובה": הכוונה למשפטי-המפתח של הישראליות, לקודים שהתפתחו כאן במשך השנים מתוך פיסות הומור בלתי נשכחות והפכו לציטטות-חובה במאבקי התרבות בין ישן לבין חדש, בין עולים לבין ילידים, בין מקדשי השפה למחוללי השפה. כן, מחוללי ולא מחללי. כי היא עצמה אינה קדושה, והיא רק מתברכת בתוספות כאלה.

 

32. ים השיבולים - ואני לא מתכוונת לשיר אחד, אלא לעוד תופעה תרבותית שאין לה אח ורע, וכל אחיה ורעיה מצויים על מסכי הטלוויזיה שלנו בלבד במצעד אינסופי, על-זמני ונצחי לגמרי של תוכניות-חג בכיכובן של סתוונית הבתה או הנשר בגולן, הכרמלית הנאה או הג'מוס, או כל פיסת צומח ופרט מן החי שמככב על המסך לכבוד לא חשוב איזה חג, ויחד עם מחזור ארוך של שירי מולדת אמור לעורר בנו איזו תחושה מרוממת של מועדים לשמחה: אוהבים את זה? שונאים את זה? בכל מקרה, לא יכולים להישאר אדישים? סימן שאתם ישראלים.

 

33. גבעת התחמושת - לו הייתי צריכה לבחור שיר אחד ויחיד מכל מפעלן של הלהקות הצבאיות, זה היה השיר. בגלל שגם בו אנחנו יכולים להיזכר בנוסטלגיה, בגלל שלהיות ישראלי פירושו גם לדעת שאיתן לא היסס לרגע, וגם לשכוח את הבית האחרון ולהמשיך לשיר. והנה הבית האחרון: "אולי היינו אריות/ אבל מי שרצה לחיות/ אסור היה לו להיות/ על גבעת התחמושת".

 

34. "היהודים" - תקנו אותי אם אני טועה, אבל כאן נחבאות שתי סיבות. ראשית, בגלל שזו להקת-הקאלט העברית האמיתית הראשונה, והשניה – האם יעלה על הדעת שבאיזשהו מקום בעולם, איזושהי חבורה של יוצרי מוסיקה תקרא לעצמה בשם הזה מבלי שיעלה חשש קל לאנטישמיות? רק בישראל אפשר.

 

35. הארוויזיון – השמועות אומרות שמדובר בעולם הולך ונעלם. אנא, לא. הישארו ליד המסך גם השנה. אם לא למענכם, אז לטובת הדורות הבאים, שצריכים ללמוד בטרם יהיה מאוחר מדי שהעולם כולו נגדנו, בייחוד הצרפתים – ושאין בעולם שמחה לאומית מצחיקה ומשובבת נפש כמו שמחת הדוז-פואה, רצוי מן הצרפתים

 

36. השעון הדובר - כי רק בישראל, שירות אזרחי, מכני, פרוזאי לחלוטין יכול להפוך לזירה של מאבק תרבותי על דרכי ההגייה של הלשון המתחדשת. וכמה טוב שראומה אלדר והממלכתיות הרשמית ניצחו במאבק הזה, כי אם לא כן – איך היינו מחקים?

 

37. יחד - חבר'ה חבר'ה, רגע רגע, שתיים זה תמיד ביחד, יחד ננצח: גם כשנדמה שהפכנו לחברה של שבטים מתבדלים זה מזה, בבסיסנו התרבותי מקננת התקווה (או החשש) שבעצם אנחנו עם אחד, ושהעם החליט קפה עלית – כלומר, שהחבורה לעד חשובה מן היחיד ודעתו, ואם רק תיווצר תחושה של חבורה, גם היחיד ייגרר אליה בעל כורחו מתוך החשש להישאר מחוץ לחבורה. ומה כל כך יפה בזה, תשאלו? ובכן, נישאים על גלים שוצפים של עשייה אינדיבידואלית, לפעמים נעים להיזכר בעובדה שאנחנו בסך הכל קולקטיב זעיר, ועוד אחד כזה שמצוי בחיתוליו. וכמו ילדי הגן שלומדים לתפקד בחבורה ועוד לאהוב את זה, גם אנחנו אנוסים, בשלב זה של התפתחותנו התרבותית, להיות לפעמים חלק מן היחד. ועוד נתגעגע אליו ביחד או לחוד.

 

38. אינסטנט – מהו הזמן שנדרש כעת בישראל למעבר מאלמוניות מוחלטת ועד לרינגטון הכי פופולארי בתעשיית ההורדות-בתשלום, כולל פרודיות וחיקויים? קיץ אחד של אושר, ונולדה לנו נינט. בשנה הבאה, אולי זה יקרה בתוך שבועיים. רגע, לפני ההשמצות: מהירות הייצור של כוכבי-תרבות-לרגע מעידה על שמחת עשייה עצבנית, על מעורבות גבוהה בחיי תרבות, על נכונות לקלוט ולאמץ חידושים, על פתיחות ללא גבולות – או על תעשייה חדשה של מוצרים מתכלים וחד פעמיים. ימים יגידו, אבל בימים הבאים ודאי כבר יהיו כוכבים חדשים.

 

39. שובו של הקאמבק – כי בלעדיו קשה מאד לחבר בין דור לדור של צרכני תרבות פופולארית. כי אלמלא התאחדו "כוורת", איך היינו מורישים את סיפורי פוגי לטף? ואלמלא היו כאן שידורים חוזרים לאינספור של מפעלות "זהו זה", איך היו הקטנים יודעים שפעם היתה כאן איכות אמיתית? ואלמלא חנה לסלו, איך היינו מסבירים לצעירינו את היריבות המיתולוגית בין שושנה דמארי ליפה ירקוני? ומי אם לא הקאמבק ינצח את האינסטנט?

 

40. אמנות השאלה הרטורית – קשה לי להחליט אם מדובר בירושה מיידיש, אם זה אופייני רק לדוברי העברית בישראל, אם זה חדר לזכרון הקולקטיבי מתוך דיאלוגים של בחורי ישיבה, או שהמצאנו את זה כדרך של התנסחות עקיפה שבה המנסח תמיד מנצח בנקודות. מדובר בשאלות שאינן מבקשות לעצמן תשובה, כי אם פעולה של הזולת או לפחות גערה כלפי הזולת. "תגידו, מתי אוכלים?", "למה שלא תלכי פעם להרצאה של אמנון יצחק?" "מה רע בבוםבמלה?" "מה דחוף לכם להתנתק מהרצועה?" שנדמה כי כולם, ודומיהם, הם האחים הקטנים של "סנוב, באילת כבר היית?"

 

41. מלקומייה יפהפייה – זה לא רק ספר של ס. יזהר. זו תופעה תרבותית שמחלקת את הישראלים לשני חלקים בלתי שווים. חלק א' מצוייד במגדירי צמחים ועופות וחיות, ויודע בדיוק איפה פורחת הסירה הקוצנית ומה ההבדל בינה לבין הקידה השעירה, והיכן מקננת העזנייה ואיך עושה ירגזי. חלק ב' לא מצוייד, לא יודע – ומלעיג על חלק א', לפעמים בצדק, כי באמת רק בישראל אפשר לקרוא לפטרייה רעילה בשם "פינית מבאישה", למרות שהיא באמת מסריחה ובאמת נראית כמו אתם-יודעים מה. אבל יש גם אמת אחרת, חשובה יותר: שבתוך הציבור הגדול שמשתייך לחלק ב', יש המון כאלה שעדיין נורא מקנאים בחלק א', והיו רוצים לתת שם לכל ריס וציפורן לו רק ידעו.

 

42. "שבתות וחגים" – בתור דוגמה, וגם בתור הדבר עצמו: ודוגמה מצויינת לכך שכל הקיטורים על עשייה תרבותית קיבוצית בישראל, ועוד כזו שנדרשים עבורה משאבים לא קטנים שתמיד חסרים וביורוקרטיה ענפה שתמיד מפריעה – כולם עד אחד נמסים מפני גילוי של כשרונות אמיתיים ששום מכשול לא יוכל להם.

 

43. הודו זה כאן - תקפצו לצ'אי? כבר עשיתם ויפאסאנה? בדקתם מה מצב הצ'אקרות? מה, אין לכם קטורת בבית? ועוד עשרות מוצרים ורעיונות, קטנים וגדולים, נפלאים ומגוחכים, שתרבות התרמילאים ייבאה בהצלחה כה גדולה מתת היבשת ההיא. ומה, עוד לא קראתם את "השיבה מהודו"?

 

44. ריקודי עם - נכון, הכל כבר נאמר על הטרנד הישן-חדש-מחודש הזה, תחליף האירובי הלאומי הזה, פיסת הנוסטלגיה המתנועעת הזאת, תעשיית הצעדים המלאכותית הזאת, ובכל זאת – מי שלא ראה במו עיניו מרכז הרקדה המוני במוצאי שבת, לא יידע עד כמה מדגדג (בבהונות) להשליך את כל הציניות מאחורי הגו, ופשוט להיבלע במעגל.

 

45. יוסי בנאי – כי הוא יכול לגעור ולהתעצב, להלעיג ולמחות, לקטר ולאהוב – ותמיד, בלי יוצא מן הכלל, כל משפט שלו יישמע כמו שירה טהורה. לו היתה לנו תחרות "הקול של המדינה", מי מלבדו יכול היה לנצח?

 

46. הים ההולך ונגמר - כן, סוגרים את הים. נשארו בדיוק 19 קילומטרים של חוף לקיץ הזה. עוד מעט רק החול יזכור את הגלים, כי לנו כבר לא ייתנו להיכנס.

 

47. שק החבטות הפרלמנטרי התורן - ישראל ישעיהו, שלמה הילל, שמואל פלאטו-שרון, עקיבא נוף, הרב בא גד, מרים תעסה-גלזר, ענבל גבריאלי: בכל דור ודור אנחנו יודעים להמציא לעצמנו את נבחר הציבור שיותר מכל נראה כמו יצא זה הרגע מתוך מערכון נשכני במיוחד על נבחרי ציבור. הצרה היא שהנבחרת התורנית – גבריאלי – כבר ממש לא מצחיקה. לא במקור, ולא בחיקויים.

 

48. תומרקין, או נטייתנו התרבותית לערבב בין עיקר לטפל - והיא דווקא נטייה משמחת ומבדחת, כי כמעט בכל מחלוקת תרבותית רצינית אצים-רצים-קופצים כל מיני דעתנים שאינם יודעים דבר וחצי דבר על היוצר או היצירה, אבל לגמרי ברור להם איך הוא צריך להתנהג ואיך היא צריכה להיראות, מה שמאפשר לכל אחד כמעט להשתתף מייד בויכוח, ותופעה זו מצידה מאפשרת לכתבי חדשות לתחוב מיקרופונים לפרצופיהם של עוברים ושבים ברחוב כי גם להם יש דעה. וככה כולנו יכולים להתרווח בסלון מול הדעה המשודרת הזאת ולחוות גם עליה דעה מנומקת מאד אבל לחלוטין לא קשורה לעניין שלשמו התכנסנו, וככה עד העניין הבא – העיקר שלא יהיה רגע משעמם אחד.

 

49. אמנות ההשוואה - שב לו הישראלי המטייל מן הניכר, ומיד יש בו תובנות לרוב על איך זה בעולם לעומת איך זה אצלנו, ועל מה צריך לעשות כדי שהאצלנו הזה ייראה בדיוק כמו אצלם. התובנות מתפרשות על כל ענפי התרבות המתהווה והולכת, מקולינריה ועד מחול, מאמנות-וידאו ועד סיטקומים, מארכיטקטורה ועד תרבות השיח הפוליטי. והנה עוד עילה לשמוח בהיותנו תרבות צעירה, כמעט עוברית: הצורך שלנו למדוד את עצמנו מול העולם כולו, ושני הצרכים המתנגשים שמתרוצצים בתוכנו, זה שיודע שלעולם לא נצליח להיות "כמו" ולעשות "כמו", וזה שדווקא שמח בכך ומוצא צד של זכות בייחוד העיקש של הישראליות.

 

50. נו? - כשתיעלם המילה חסרת הפשר הזאת משפתנו, יימחק גם הקשר האחרון בין יהודים (טוב, נו, יוצאי מזרח אירופה, אם אתם מתעקשים) לבין הישראליות. "נו" היא ביטוי זעיר אך עיקש של מצב תרבותי שלם, שמתרוצצים בתוכו בערבוביה חסרת מנוח גם סקרנות וגם ספקנות, גם בהילות (בגרסת נו כבר) וגם חוסר איכפתיות (בגרסת נו-אז-מה), והוא כתר זעיר בראש מצבי הרוח המתחלפים והקוטביים שלעולם לא נוכל להביע במלים ראויות, אפילו לא בשפה העברית – נו, אז נוותר עליו?

 

51. גרפיטי – אבל לא סתם, אלא כאלה שייתכנו רק כאן, כאלה שעם כל ההשתדלות שלהם ושל יוצריהם החמושים בספריי צבע, לעולם יהיו יותר מחוייכים מאשר מוחים, יותר מצחיקים מאשר כואבים. הנבחרים שלי מכמה עשורים הם: "חיפה קיימת והעולם שותק", "תרגם את זה יפה אהרון אמיר?", ו"מלחמה המצב, אחי".

 

52. מאיר אריאל – הוא היה טרובדור אמיתי, ושום דבר בשירים שלו לא התיישן, ובכל זאת מגיע לנו – לצד זכרו המתעצם והולך – עוד טרובדור לאומי כזה, חדש – ואולי אפילו חי.

 

53. גבוה ונמוך - לכבוד יום העצמאות, אולי כדאי שנתבונן מעט בפיסת הסנוביזם המגוחכת הזאת ונודה, שנסיונותיהם של פיינשמעקערים בכל התחומים לעשות חלוקות בלתי אפשריות כאלה, דיכוטומיות שכאלה, בעצם מונעות מאיתנו להינות מסלטים תרבותיים עשירים, שיש בהם גם גבוה וגם נמוך וגם פרודיות על שניהם, וזה באמת לא משנה אם שפתו של המחבר גבוהה או נמוכה כל עוד היא אמינה ומתקבלת על הדעת, וזה באמת לא חשוב אם השיר מתהדר באיצטלת טהרה עברית או שהוא סתם תרגום של זמר רוסי נושן או שיר-דמעות תורכי חדש, כל עוד אנחנו הולכים ומאזרחים אותו.

 

54. יום שישי, את יודעת - תראו איך דווקא בתרבות שהולכת ונהיית יותר חילונית, הולך ומתמלא היום הזה בשבוע בריטואלים על גבול הפולחן: קודם כל, פולחן אי-העבודה שעדיין איננו מתייחסים אליו כמובן מאליו. אחר כך, פולחן בתי הקפה ההומים בשעת בוקר. אחר כך, טקס אחרי-הצהריים עם העיתונים והגרעינים, ואם לא די בכל אלה, יש גם שיחת-יום-שישי. בעבר, אחרי פולחן היומן השבועי. אז מי אמר שלחילונים אין דת משלהם?

 

55. בית קטן עם גג אדום - מדובר בתעלומה וגם בפסיכוזה תרבותית. מתברר שכולנו עד אחד שטופים בחלום על בית קטן עם גג אדום, רצוי כמו הבית של פיסטוק. ואם לא נגשים – לפחות נמשיך לחלום, ובדרך נשכח כי החלום הזה מאחד אותנו כתרבות לא פחות מחלום שנות החמישים, על שיכון-בטון לכל פועל. רק התפאורה השתנתה מעט.

 

56. ילדי תש"ח - איתרע מזלם ונולדו בשנה קריטית במיוחד, ויש ביניהם כאלה שהגדילו לעשות ובקעו לאויר העולם ממש ב – ה' באייר ומאז אין להם שקט אפילו לשנה אחת, שכן לעד ישובו אליהם עורכי מוספים משועממים של ימי עצמאות ולעד יציבו את הביוגרפיות ההולכות ומתעשרות שלהם כאלגוריה, או מראה, או ההפך הגמור, או ההפך מזה – לביוגרפיה של המדינה, למצבה ועברה ולעתידה. יומולדת שמח לכם, ובמיוחד לאחד וליחיד מביניהם שיצא לי להכיר, ואם אני בוחנת את מצבו ומשווה – אז מצבה של המדינה ממש מצויין.